יולי, 2014
מאת: עו"ד טוני גרינמן ואניב סינטוב
חברת אי.אם.איי מיוזיק, מספר חברות הוצאה לאור של מוסיקה ומאיר אריאל העבירו לאקו"ם (אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו"לים) את זכות הביצוע הפומבי במספר יצירות מוסיקליות. זאת, כנהוג בתחום המוסיקה, שבו אקו"ם, כתאגיד משותף לניהול זכויות יוצרים מנהלת את זכויות היוצרים עבור יוצרים ומוציאים לאור של מוסיקה. אקו"ם, בעלת הזכויות, התקשרה עם חברת "וואלה" בהסכם רישיון שהתיר ל"וואלה" לשדר באתר האינטרנט שלה את היצירות המוסיקליות. השידור נעשה דרך הנגן באתר ששימש כמעין רדיו אינטרנטי אינטראקטיבי ואפשר למאזין לבחור במידה מסוימת את השירים שישמעו. אלא שוואלה, כחלק משיתוף הפעולה עם "החברה המרכזית", יצרנית המשקה "קוקה קולה", צבעה את הנגן באתר שלה בצבעי המשקה והצמידה לו את לוגו המשקה ובכך הוכתר "אתר המוסיקה של קוקה קולה". אקו"ם טענה כלפי "וואלה" שבכך עשתה שימוש ביצירות למטרות פרסומת עבור המשקה, תחום שלא הותר ברישיון שהעניקה אקו"ם ל"וואלה". בעקבות זאת, נערך הסכם פשרה בין השתיים, לפיו שילמה "וואלה" לאקו"ם פיצויים בסך 40,000 דולר תמורת ויתור הדדי על טענות בנושא.
או אז, טענו החברות, ואלמנתו של אריאל, תרצה, כי אקו"ם כלל לא הייתה מוסמכת להעניק ל"וואלה" רישיון לשימוש הפרסומי ביצירות ללא הסכמתם, ולפיכך גם לא הייתה רשאית להגיע להסכם פשרה עם "וואלה" ולהתיר את השימוש הזה בדיעבד. לטענתם, שימוש שכזה חורג מהזכויות שהוענקו לאקו"ם ע"י החברות והיוצרים בכתבי העברת הזכויות לאקו"ם. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות החברות וגב' אריאל וקבע כי התרת שימוש מסחרי מותרת רק באישור החברות או היוצר. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם לא הייתה קיימת מגבלה חוזית מפורשת שכזו, הנוהג המקובל הוא שלא ניתן להעניק רישיון שימוש לצרכי פרסומת ללא קבלת אישור היוצר. משקבע בית המשפט המחוזי כך, הוא הוסיף ופסק כי לא הייתה רשאית אקו"ם להתפשר עם חברת "וואלה" ללא שיתוף היוצרים והסכמתם.
בית המשפט העליון דן בערעורים שהגישו "החברה המרכזית", "וואלה" ואקו"ם על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות, ציין כי כנהוג בפרשנות חוזה, על בית המשפט להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לפי בחינה זו, קבע בית המשפט העליון שכתבי ההעברה בין חברות המוסיקה הקנו לאקו"ם מגוון של זכויות יוצרים, בהן הזכות לביצוע הפומבי של היצירות הללו. בענייננו אין כל מחלוקת שהזכות שבה נעשה השימוש באתר וואלה היא זכות הביצוע הפומבי. עם זאת, עלתה התהייה: האם לשון כתבי ההעברה מלמדת שהועברו לאקו"ם זכות הביצוע הפומבי במלואה, לרבות השימוש המסחרי שעשו "וואלה" ו"החברה המסחרית"? על כך, השיב בית המשפט העליון שמשנקטו כתבי ההעברה לשון כוללנית מובהקת וללא כל סייג, עולה כי הועברה לאקו"ם זכות הביצוע הפומבי במלואה, לרבות בהקשרים מסחריים.
בהמשך לכללי פרשנות החוזה, מקום שלשון החוק ברורה ונהירה, תידרשנה ראיות-חוץ בעלות משקל כבד יחסית כדי לגבור על פירוש זה. לפיכך, בחן בית המשפט את הנוהג בשוק המוסיקה הבינלאומית והחליט שלא להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי על קיומו של נוהג בינלאומי לפיו הזכות לביצוע פומבי מצד יוצרים אינה כוללת הסכמתם לביצוע פומבי של יצירותיהם לצרכי פרסומת. או אז נשאלו השאלות החשובות: מה נחשב כ"פרסומת" לצורך זה? והאם אתר "וואלה" אכן מהווה "פרסומת" במובן זה? בית המשפט העליון התחבט בשאלות אלה וקבע כי האתר של וואלה היווה מודל שיווקי חדשני באותה עת, ללא כל תקדים בשוק המוסיקה. משמדובר במתכונת פרסומית חדשה לחלוטין, אין מקום לטענה כי חל הנוהג הבינלאומי לעניין העברת הזכות לביצוע פומבי לצרכי פרסומת, שכן קביעת התגבשות נוהג יכולה להיענות אך כעבור משך זמן ובצפיית פני העבר.
כלל נוסף לפרשנות החוזה מתייחס להתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם, הבוחן את כוונת הצדדים עת התקשרו בחוזה ואת אופן הבנתם את תוכנו. בית המשפט קבע כי אין בטענת אקו"ם בדבר הפרת הסכם הרישיון על ידי "וואלה" בשל השימוש ביצירות למטרות פרסום כדי ללמד שמדובר בפרסומת שאקו"ם אינה הייתה רשאית להעניק רישיונות לגביה. כל שהיא מלמדת הוא שביחסים שבין אקו"ם ל"וואלה", הפרה "וואלה" את תנאי החוזה. כך, גם עצם כריתת הסכם הפשרה בשקיפות מלאה מלמד שאקו"ם נהגה כבעלי זכויות היוצרים. מעבר לכך, חברות המוסיקה הנוספות שידעו על הסכם זה, לא מחו והסתייגו מצידן על התנהלות זו של אקו"ם ואף קיבלו לידיהן את "פירות" ההסכם.
בסיכומו של דבר, מכל כללי הפרשנות עולה שהן לפי לשון החוזה, הנוהג הבינלאומי והתנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה, יש לפרש את כתבי ההעברה בין אמ"י וחברות המוסיקה הנוספות לבין אקו"ם באופן שמקנה לאקו"ם את זכות הביצוע הפומבי המלאה ביצירות המוסיקליות, לרבות בהקשרים מסחריים. לפיכך, התנהלותה של אקו"ם מול "וואלה", לרבות הסכם הפשרה, הייתה תקינה לחלוטין.
מספר הערות:
ראשית, נציין שהמקרה נדון לפי חוק זכות היוצרים הקודם שחל באותה תקופה. על-פי חוק זכות יוצרים החדש, שנכנס לתוקף במאי, 2008 העמדת היצירות המוסיקליות לרשות הציבור במסגרת הנגן ושידורן יהוו פעולות של "העמדה לרשות הציבור" ו"שידור", ולא ביצוע פומבי.
שנית, נציין שלמרות שפסק הדין מתייחס לאופי המיוחד של אקו"ם כתאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים, להערכתנו מוטב היה לו פסק הדין היה מעמיק יותר במשמעות הדבר והשפעתו על היחסים שבין אקו"ם לבין חבריה. במקום אחר ציינו שלדעתנו יש לראות בתאגיד לניהול משותף משום נאמן של חבריו.
שלישית, בית המשפט ציין כי שימוש פרסומי ביצירה כרוך בהשפעה על הזכות המוסרית של היוצר. בפרט יש בו השלכה על זכות היוצר לשלמות יצירתו. להערכתנו, עובדה זו נוטה לפרשנות שתגביל את השימוש ביצירות למטרת פרסומת.
רביעית, במסגרת פסק הדין עלתה סוגיית ההבחנה בין פרסומת לבין מתן חסות. בית המשפט קבע כי הבחנה זו מלאכותית. להערכתנו, ובכל הכבוד, טעה בית המשפט בכך. הבחנה זו מקובלת מאוד בתחום השידורים ובכלל. שימוש ביצירה במסגרת שידור או אירוע שמתקיים בחסות של גוף מסחרי איננו שקול לשימוש ביצירה כדי לפרסם באופן ישיר גוף מסחרי, מוצר או שירות. אפשר היה לנתח את המקרה בהתייחס להבחנה זו, תוך קביעה כי מתן הרשאה לשימוש פרסומי מחייב הסכמת היוצר (לא רק לאור נוהג זה או אחר, אלא בשל קיום זכותו המוסרית) בעוד שמתן רשות לבעל רישיון לקבל חסות לפעילותה באופן כללי, ולא בהקשר לשימוש ביצירה ספציפית, אינו מחייב הסכמת היוצר. או אז הייתה נשאלת השאלה אם מתן רשות להשמעת יצירה ספציפית לפי דרישה (להבדיל מרישיון להשמעת היצירה במסגרת שידור תוכנית שאיננה אינטראקטיבית) הינו בגדר רישיון ספציפי.
רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ'EMI Music Publishing Ltd. (22.7.2014)
