ספטמבר 2013
מאת: עו"ד טוני גרינמן
זכויות יוצרים: ביצוע פומבי בחדר ההמתנה במרפאה?
פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב עסק בסוגיה של השמעת מוסיקה בחדרי המתנה במרפאות.
התובעת, הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות, תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים בישראל, היא בעלת הסמכות להעניק הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוסיקה מוקלטת בישראל וכן אמונה על גבייה והעברת תמלוגים לבעלי זכויות היוצרים במוסיקה. התובעת טענה כי הנתבעים, חברות המפעילות רשת מרפאות עיניים ומנהלן, הפרו זכויות יוצרים על ידי כך שהשמיעו יצירות מוקלטות בחדרי ההמתנה של המרפאות, וזאת מבלי לקבל הרשאה כדין מהתובעת.
כפי שעולה מפסק הדין, המדובר במוסיקה אשר התובעת היא בעלת הזכויות בה, שנוגנה בערוצי המוסיקה בטלוויזיה ושודרה ממקלטי טלוויזיה המחוברים לכבלים.
הנתבעים הכחישו השמעתה של מוסיקה מערוצי המוסיקה בחדרי ההמתנה וטענו כי בחדרי ההמתנה מצויים לקוחות בודדים בכל רגע נתון, שאינם מהווים "ציבור" ולכן, לא מדובר בהשמעה פומבית של המוסיקה בניגוד לחוק.
על כך חלק בית המשפט וקבע כי השמעת מוסיקה באמצעות מכשיר טלוויזיה בחדרי המתנה של מרפאות הינה "השמעה בציבור", כפי שפורשה בהרחבה בעבר לעניין השמעת מוסיקה בלובי של מלון, בתי קפה, מספרות ועוד. לא הוטל ספק בכך שהתובעת היא בעלת הזכויות ביצירות וכן הוכרע כי לקוחות המרפאה הנחשפים למוזיקה מהווים "קהל מאזינים".
לפיכך, סבר בית המשפט כי השמעה בלא רשות של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים במרפאה מהווה השמעה פומבית אסורה, המפרה את זכויות היוצרים.
משמיעת הקלטות שהציגה התובעת, קבע בית המשפט כי בשתי הזדמנויות שונות אכן הושמעו במרפאה יצירות מוגנות שנוגנו בערוצי הטלוויזיה והרדיו ושודרו במקלטי הטלוויזיה.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים על כך שלא צמחה להם תועלת כלכלית מהשמעת המוסיקה וקבע כי אין התועלת הכלכלית רלבנטית לעניין ביצוע פומבי במקום שאינו "מקום בידור ציבורי".
עוד נקבע כי אין משמעות לעובדה שהיצירות הושמעו ממקלטי טלוויזיה ולא באמצעות מערכת שמע, וכן כי אין להבחין בין מוסיקה מוקלטת למוסיקה משודרת.
בית המשפט הכריע כי הנתבעים הפרו זכויות יוצרים בעקיפין ובמישרין, ובפרט מנהל החברות שהיה אחראי למעשים שהובילו להגשת התביעה ואשר נמנע מנקיטת אמצעים למניעת ההפרה, תוך דחיית פניות התובעת להפסקת ההפרה שקדמו לתביעה. נקבע כי הנתבעים אחראים להתנהלות עובדי המרפאה וכי היה על המנהל להורות ולאכוף את ההוראה שלא להשמיע מוסיקה במרפאה.
משהורו להתקין מכשירי טלוויזיה בחדרי המרפאה, הנתבעים כמעבידים, אחראים להשמעת המוסיקה גם אם נעשתה על ידי העובדים שלא על דעתם.
בית המשפט פסק כי התובעת זכאית לצו מניעה קבוע שאוסר על התובעים להשמיע במרפאותיהם יצירות מוגנות שהזכויות בהן שייכות לתובעת בלא הרשאה ממנה, וכן לפיצויים בגין שני אירועי ההפרה. הוחלט, בניגוד לטענת התובעת, כי אין לראות בהשמעה של כל יצירה כהפרה בפני עצמה.
גם טענת הנתבעים, לפיה יש לפסוק פיצוי בהתאם לסכום התמלוגים השנתי שהיה משולם לתובעת אלמלא ההפרה, נדחתה. נקבע שהשמעת מוסיקה ללא אישור התובעת הינה הפרה של זכויותיה כאמור, אולם הרווח שהרוויחו הנתבעים וההפסד שנגרם לתובעת אינם גדולים ובשל כך פסק בית המשפט פיצויים בגובה 50,000 ¤- 25,000 ¤ בגין כל הפרה.
יצוין כי בשנה שעברה דן בית הדין לצדק של האיחוד האירופי בתביעה דומה, שעסקה בהשמעת מוסיקה למטופלים במרפאת שיניים. בית הדין פסק כי אין בהשמעה משום הפרת זכות יוצרים (שם הסוגיה נדונה במסגרת "זכות הקומוניקציה לציבור" על-פי הדין האירופאי). בית הדין נתן משקל לכך שההשמעה מבוצעת למספר קטן של מטופלים בזמן כלשהו, ושלא על-פי הזמנתם, שהיא אינה חלק מהעיסוק של הרופא ואינה מביאה לו תועלת משמעותית וכי לא נגבית עבורה תמורה, לכן, אין זה ראוי לראות בהשמעה כזו השמעה לציבור, שמפרה זכויות יוצרים. באופן תמוה, פסק דין חשוב זה, שבעל תוקף מחייב בכל מדינות האיחוד האירופאי, לא מאוזכר כלל בפסק הדין הישראלי, וככל הנראה לא הונח לפניו.
השלכות פסק הדין מרחיקות לכת. לפי הפסיקה, כל בית עסק שמשמיע מוסיקה בחדרי ההמתנה שלו חייב להשיג רישיון לבעלי הזכויות לא רק בהקלטות המושמעות, אלא גם מבעלי הזכויות במוסיקה, ולשלם עבור כך תמלוגים. יתרה מכך, לפי אותו היגיון, אף בעל עסק שמציג בפני הממתינים בחדר ההמתנה כל תוכנית טלוויזיה, אף ללא השמעה של מוסיקה חייב באותה הסדרה ותשלום, שכן כל תוכנית טלוויזיה למעשה מוגנת בזכויות יוצרים. מעבר לאלה, פסק הדין יוצר בישראל דין מחמיר יותר בעניין זה מאשר הדין השורר באיחוד האירופי. רצוי שהסוגיה תשוב ותידון תוך התייחסות לפסיקה האירופית.
ת"א (ת"א) 6327-09-11 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ ואח'
