זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

דיני אינטרנט

קצת על דיני אינטרנט
מאת עורך דין טוני  גרינמן


 
האינטרנט הפך זה מכבר לאמצעי המדיה המרכזי בחיים המודרניים. אולם לא כל הפעילות המקוונת מוסדרת בחקיקה ספציפית. לכן כאשר אנו מדברים על דיני האינטרנט, מכוונים הדברים לא רק לאותם חוקים ותקנות ספציפיים, אלא גם להיבטים מיוחדים של דינים כלליים שונים שבאים לידי ביטוי במסגרת פעילות ברשת. 

 

דיני הפרטיות באינטרנט
אחת הסוגיות הראשונות שעולה בהקשר לאינטרנט היא נושא הפרטיות. הזכות לפרטיות הוכרה כזכות יסוד במשפט הישראלי והיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במקור, הייתה ידועה כ"זכות להיעזב בשקט". הטכנולוגיה המודרנית בכלל, והאינטרנט בפרט, מאתגרים את הזכות לפרטיות. כל אחד מאתנו מצולם, עשרות, אם לא מאות פעמים ביום. עוקבים אחר תנועותיו באינטרנט, בין היתר על מנת לכוון כלפינו פרסומות, שנדמה למפרסמים כי יעניינו אותנו. תנועותינו הפיזיות מתבצעות בצלו של ה- GPS. יש האומרים שחיסלו אותה כללית. אולם, הזכות עדיין מוכרת בחוק ונאכפת בבתי המשפט.

האם קיימת זכות לגלישה אנונימית ברשת? התשובה היא, כנראה, "תלוי מה אתה עושה". בית המשפט העליון חסם לפני מספר שנים את האפשרות – שהוכרה עד אז בדרך זו או אחרת על-ידי בתי המשפט המחוזיים והשלום – לקבל צו כלפי ספקי שירות באינטרנט לחשיפת פרטיו המזהים של מוציא לשון הרע אנונימי ברשת. בית המשפט העליון אף ציין כי במידה והמחוקק לא יפעל תוך זמן סביר, ייתכן שיחזור ויבחן שוב את הסוגיה ואולי יקבע בעצמו תנאים להוצאת צו כזה. ב-2017 יזם משרד המשפטים חקיקה שתאפשר צו חשיפה שכזה כאשר המבקש מתלונן על הפרת זכויות היוצרים שלו, אך לא כאשר מדובר בטענה ללשון הרע, שכן במקרים כאלה קיים חשש יתר לפגיעה בחופש הביטוי ולסתימת פיות של מבקרי השלטון ובעלי הון.

שאלות אחרות נוגעות למידה שבה מותר לבעלי אתרים וספקי שירות לאסוף ו/או לאגור מידע אודות גולשים באינטרנט ואיזה שימוש, אם בכלל, ניתן לעשות בפרטים אלה ובפרטים אישיים אחרים שנמסרים לבעלי האתרים ולספקים אגב השימוש באינטרנט. השאלות נוגעות הן למידע הנמסר באופן רצוני, כגון בעת פתיחת חשבון אצל בעל אתר, או ביצוע רכישה אצלו והן למידע שנמסר באופן אגבי ואפילו ללא ידיעה מפורשות, למשל אגב שימוש בעלי האתרים וספקי השירות ב"קוקיס" ואמצעיים טכנולוגיים אחרים, לרבות כאלה שעוקבים אחרי מיקומנו. חלק מהתשובות לשאלות כאלה נמצאות במישור החוזי, כאשר הכוונה לתנאי השימוש ומדיניות הפרטיות של האתר, שאליהם הסכים הגולש, אם כי לא תמיד יימצא כי הוא אכן הסכים. חלק מוסדרים בחקיקה. לבטח נתקלתם בהודעות המצהירות על שימוש ב"קוקיס" כאשר ביקרתם באתרים המופעלים בתוך האיחוד האירופי. מקורן של ההודעות הללו בחקיקה האירופית בנושא.
 
הרשתות החברתיות, כגון פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר העצימו את השאלות שמעורר האינטרנט ומחייבות חשיבה מחודשת על הפרטיות בעידן האינטרנט.
 
 

איפה האינטרנט? סמכות שיפוט על פעילות באינטרנט
בתי משפט בישראל קבעו כי לכל בית משפט במדינה סמכות שיפוט מקומית בקשר לתביעות בגין עוולות והפרות זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני אחרות שמתבצעות באינטרנט. שאלת סמכות השיפוט של בתי משפט ישראליים כלפי אנשים וגופים זרים, שפועלים ממדינות זרות מורכבת יותר. נטילת סמכות שיפוט בינלאומית עלולה לפגוע בריבונות של מדינה זרה. לכן, כדי שתהיה סמכות שיפוט לבית משפט בישראל על גורם זר, יש להראות כי הפעילות של הגורם הזר כוונה כלפי ישראל. כך, למשל, מפרסם זר, שמכוון את הפרסומות שלו לקהל בישראל עשוי להיות חשוף לשיפוט של בתי המשפט הישראליים. הוא הדין בקשר לגופים שמוכרים מוצרים ביודעין לקהל הישראלי. כך, לבית משפט ישראלי, תהיה במקרים רבים סמכות שיפוט בתביעות נגד גורמים בינלאומיים, כגון "גוגל", "פייסבוק" ו"אי-ביי" שמנהלות פעילות בישראל.

 

חופש הביטוי ולשון הרע באינטרנט
חופש הביטוי אף הוא זכות יסוד בשיטת המשפט הישראלי. בית המשפט העליון קבע כי הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מכבוד האדם. חופש הביטוי בעל חשיבות מיוחדת בזירת האינטרנט, הנתפסת בצדק כמדיום דמוקרטי ממדרגה ראשונה, המאפשר במה לכל אדם ומאפשר לו לבטא את דעותיו ורעיונותיו.

לצדו של חופש הביטוי קיימת גם הזכות לשם טוב, שאף היא מוכרת כחלק מזכות היסוד של אדם לכבוד. דיני לשון הרע מאזנים בין חירות הביטוי לבין הזכות לשם הטוב וקובעים מתי החופש צריך לסגת בפני פגיעה בשם הטוב, ומתי הדין יסבול פגיעה כזו למען מטרות חברתיות אחרות, כגון זכות הציבור לקבלת מידע אודות עניינים ציבוריים ודמויות ציבוריות, השמעת ביקורת הוגנת והגשת תלונות לרשויות מוסמכות ולגורמים ממונים.

הואיל ואינטרנט מאפשר כאמור לכמעט כל בעל גישה למחשב או למכשיר אחר המחובר לרשת, כגון טלפון חכם, להתבטא, ומכיוון שעם ישראל הוא עם דעתן, שאינו חוסך תמיד בלשונו, ובצל האנונימיות שהרשת מאפשרת, מתרבה בשנים האחרונות מספרם של התביעות בלשון הרע המוגשות בעקבות התבטאויות ברשת, בין היתר במסגרת פורומים ותגוביות ("טוקבקים") וברשתות החברתיות. תביעות אלה מעלות שאלות מיוחדות לזירה זו. מתי ייחשב ביטוי ברשת ללשון הרע? האם יש להעניק משקל שווה לכל הביטויים ברשת, או שמא האם יש להתייחס מראש לסוגי ביטויים, כגון תגוביות, ככאלה שבעלות יכולת פגיעה מופחתת בשל חוסר הרצינות שבו נהוג להתייחס אליהם? מה מידת אחריותם של ספקי שירות, כגון בעלי האתרים ומנהלי הפורומים לדברי לשון הרע שמפרסמים אחרים באמצעות שירותיהם ובאיזה תנאים יזכו לפטור מאחריות? בעוד שבמרבית המדינות המתוקנות, כגון ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי מוסדרת סוגיה אחרונה זו בחקיקה ראשית, בישראל הצעות החקיקה בנושא נכשלו ולכן לא קיימת חקיקה שכזו. בהעדר חקיקה יצרו בתי המשפט עקרון בדבר פטור לספקי שירות כל עוד הם פועלים על-פי מנגנון "הודעה והסרה", דהיינו כל עוד הם אינם שותפים אקטיביים לפרסומים הפוגעניים ומסירים אותם בעקבות דרישות של נפגעים. אלא שהיקף הפטור אינו ברור ופרטי המנגנון אינם מפורטים דיים. מכל מקום, ספק שעצם עיניו בפני פגיעות, או שהתרשל עלול להיות חשוף לתביעה. הוא הדין במי שמנהל "פורום פסול", בעל אחוז גבוה של פרסומים פוגעניים, או מי שמעודד פגיעות.
  
 

דואר אלקטרוני פרסומי (ספאם)
הסוגיה של דואר אלקטרוני פרסומי, הידוע גם כ"דואר זבל" (או בקיצור דוא"ז, או "ספאם", על-פי המונח הלועזי) קשורה קשר הדוק לסוגיית הפרטיות. זאת, לא רק משום ששליחת דואר פרסומי בלתי מוזמן לתיבת הדואר עשויה להוות חדירה לפרטיות ולהוות למטרד, אלא גם מכיוון שמשלוחו כרוך לא אחת בשימוש במאגרי מידע, שייתכן ויש בהם משום יצירת אפיון אודות הנמען. כמו כן, היא מלווה לעתים בהטעיה בפרסום, לרבות בכותרת של הדואר ובכתובת השולח ולעתים בשימוש באמצעים שפוגעים בפרטיות לצורך קצירת כתובות. תיקון מס' 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), המכונה "חוק הספאם" יצר בסוגיה זו משטר חקיקתי שמבוסס על עקרון ה- opt-in האירופי, לפיו אסור לשלוח דואר אלקטרוני פרסומי ללא קבלת הסכמה מפורשת של הנמען (להבדיל מהשיטה האמריקאית, המכונה opt-out, שמאפשרת רק לדרוש הסרה מרשימת דיוור. עם זאת, החוק אינו מגדיר די הצורך מספר מונחים וכללים, וביניהם השאלה מהו אותו דואר אלקטרוני פרסומי שמשלוחו אסור (המוגדר כ"מסר המופץ באופן מסחרי ומטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת"). כפי שצוין בדיונים על הצעת החוק שנתקיימו בכנסת, הגדרה זו, שנתפרה על מנת לאפשר המשך משלוח דואר על-ידי מפלגות ועמותות, משאירה לא מעט אזורים אפורים (שלא לומר הטרדות). כמו כן, האיסור כפוף לסייגים שמאפשרים בכל זאת משלוח של דברי דואר פרסומי מסוימים, בין היתר למי שמסרו פרטים בעת רכישת מוצר או שירות או במו"מ לכך, ובלבד שהשולח הודיע לנמען כי הפרטים ישמשו למשלוח דברי פרסומת והוא אפשר ומאפשר לו להודיע בכל עת שאינו מעוניין לקבל דואר כאמור, או להמשיך לקבלו. לעומת זאת, החוקיות של החזקת מאגר מידע והשימוש שניתן לעשות בו צריכה להיבחן עדיין על-פי הוראות חוק הגנת הפרטיות.
 
 

שמות מתחם ושימוש בסימני מסחר ברשת
אחת התופעות השליליות הראשונות ברשת הייתה זו של חטיפת שמות מתחם הזהים, או דומים עד כדי הטעייה לסימני מסחר של אחרים או לשמות מפורסמים. תופעה זו התאפשרה משום ששמות מתחם הוקצו תחילה בשיטת כל הקודם זוכה (כיום, כאשר משיקים סיומות חדשות, קיימים "נהלי זריחה" שמאפשרים קדימות לבעלי סימני מסחר על מתחמים שנושאים את שם הסימן שלהם). שיטה זו נוצלה ע"י יזמים זריזים שבימיו הראשונים של האינטרנט רכשו לעצמם שמות מתחם אטרקטיביים, אשר הפכו לנכסים יקרי ערך. אולם השיטה גם נוצלה כאמור לרעה בידי אנשים שניסו להשתלט על שמות שכוללות את סימני המסחר של חברות ידועות, או שמות של אנשים מפורסמים. בעשותם כך, מונעים המשתלטים מבעל סימן המסחר ומהיחיד לרשום את שם המתחמים בעצמם. פעמים רבות, מנסים המשתלטים למכור את האתר לבעל סימן המסחר או לידוען במחיר גבוה. פעמים רבות הם משתמשים במתחם למשיכת גולשים, בין לפעילות המתחרה בבעל הסימן או השם ובין למטרות מפוקפקות יותר. פרקטיקה זו מכונה cyber squatting - השגת גבול אינטרנטי.
 
הדרכים לטיפול בחטיפת שמות מתחם מגוונות ותלוית בסוג המתחם, הארגון שדרכו נרשם, מקום ישיבתו של מי שרשם את המתחם או המפעיל אותו ופרטים נוספים. מתחמים מהסוג המכונה Generic Top Level, דהיינו כאלה שמסתיימים בסיומת .com, .net, .org והסיומות הרבות שהתווספו עם השנים כפופים לסמכות ההכרעה של ארגון ICANN, הארון שבידיו הסמכות העליונה על מתחמים אלה. לכן, ניתן להיעזר בהליכי בוררות החובה של הארגון. הבוררות מתקיימת בדרך כלל באמצעות WIPO, ארגון הקניין הרוחני העולמי. באמצעות הליכים כאלה ניתן לגרום לביטול המתחם המפר או להעברתו לידי בעל הזכויות החוקיות בו. זאת, אם יוכח כי המתחם זהה או דומה עד כדי הטעייה לסימן מסחר של התובע, שרושם המתחם עשה זאת, או משתמש בו, בחוסר תום לב, וכי אין לו זכות לגיטימית לשימוש בו.

מחלוקות שנוגעות לשמות מתחם שנרשמו תחת הסיומת המדינתית (CCTLD) של ישראל, שהוא IL, כגון מתחמים בעלי סיומת co.il, net.il ו- org.il יכולות להיות מובאות להכרעה בהליך בוררות תחת כללי ארגון האינטרנט הישראלי  ISOC. וועדות הבוררות במסגרת הליך כזה פועלות תחת כללים הדומים לאלה שנהוגים בהליכים שמתנהלים על-פי כללי ICANN.
 
כאלטרנטיבה להליכי הבוררות לעיל, וגם כמעין ערעור עליהם, ניתן להפנות את המחלוקת לבית המשפט המוסמך מבחינת הסמכות הבינלאומית. בישראל אין חקיקה ספציפית בנושא שמות מתחם. עם זאת, בתי המשפט קיבלו מספר תביעות כנגד חוטפי שמות מתחם, בעוד שתביעות אחרות נדחו. בהעדר חקיקה ספציפית לשמות מתחם, העילות המשפטיות שמועלות בתביעות אלה הן, בין היתר, הפרת סימן מסחר רשום, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, התערבות לא הוגנת (מניעת גישה לעסק) ועשיית עושר ולא במשפט.
 
אכן, מקום שאנשים פועלים בחוסר תום לב ורשמו לעצמם מתחמים תוך שימוש ללא זכות בסימני מסחר או בשמות של אנשים מפורסמים, בתי משפט קבעו כי הרושמים ביצעו עוולה כלפי בעל הסימן או הידוען והם נאלצו לוותר על המתחם, או להעבירו לתובע וגם לשלם פיצויים. כך הצליחו חברות כגון דיסני, סלקום ופייזר, יצרנית התרופה ובעלת סימן המסחר "ויאגרה" וידוענים כגון השחקנית ג'וליה רוברטס, הזמרת סלין דיון, והכדורגלנים רונלדיניו וויין רוני, לפנות את שמות המתחם שנרשמו על-ידי אחרים  תוך שימוש בסימני המסחר שלהם ובשמותיהם.

 

 

שימוש בסימני מסחר כמילות מפתח
סוגיה נוספת שגררה התדיינויות משפטיות נוגעת לשימוש בסימני מסחר ושמות של מתחרים כ"מילות מפתח". במסגרת זו, מתחרים רוכשים ממנועי חיפוש, כגון גוגל ובינג של מיקרוסופט את השמות וסימני מסחר כמילות מפתח על מנת שכתיבתם על-ידי גולש במנוע החיפוש תגרום להופעת פרסום ממומן של המתחרה. כך, למשל אם יצרן שעונים קונה מגוגל את סימן המסחר של המתחרה שלו, אזי כאשר גולש יכתוב את שם המתחרה במנוע החיפוש, בדף התוצאות שיקבל יופיע, לצד האתר של המתחרה, גם קישור לאתר של היצרן שרכש את הסימן כמילת מפתח. לדאבונם של בעלי סימני המסחר, גישת הרוב בפסיקה, הן בארה"ב, הן באיחוד האירופי והן בישראל אינה רואה בשימוש זה בסימני מסחר או שמות של מתחרים שימוש פסול (אם כי, בארה"ב קיימת גם דעת מיעוט שגורסת אחרת). עם זאת, שימוש נוסף בשם או בסימן המסחר במסגרת הפרסום עצמו או הקישור אליו אכן עלול להוות הפרה.

פסיקה נוספת בארה"ב ובאירופה מתייחסת לשימוש בסימני מסחר כמילות מפתח להפעלת פרסומות קופצות (pop-ups) ובמטה-טגים. כאן הפסיקה פחות חד-משמעית.
 
 
 

זכויות יוצרים באינטרנט
התפתחות האינטרנט אתגרה את דיני זכויות יוצרים יותר מאשר כל התפתחות טכנולוגית קודמת. הפרת זכויות יוצרים ברשת מעלה שאלות משפטיות שונות: מה הן הפעולות המהוות הפרה ראשית של דיני זכויות יוצרים ברשת? מה תיחשב כהפרה תורמת של זכויות יוצרים ברשת? מה ייחשב כשימוש הוגן ביצירה ברשת, שאינו בגדר הפרת זכות יוצרים? מה אחריותם של ספקי שירות להפרות זכויות יוצרים באינטרנט. האם העלאת יצירות לרשתות שיתוף קבצים והורדתן מהרשתות מהוות הפרה? ומי נושא באחריות בגין הפרות זכויות היוצרים שמתבצעות ברשתות שיתוף קבצים? חוק זכות יוצרים החדש מעניק מענה לשאלות שנוגעות להפרות ישירות של זכויות יוצרים ברשת, אולם שלא כמו במדינות אחרות, כגון ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, אין בחוק הישראלי מענה לשאלות שנוגעות לאחריותם של ספקי שירות להפרות זכויות יוצרים באינטרנט ואין מערכת פטורים מסודרת. לכן לעת עתה התשובות לשאלות בסוגיה זו מצויות בפסיקה המעטה שניתנה עד עתה בסוגיה. היא דנה בשאלת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים באינטרנט ובשאלות שנוגעות לאחריות בגין הפרות שמתבצעות ברשתות שיתוף קבצים. 

סוגיה נוספת שנידונה בפסיקה היא הסמכות של בית המשפט להוציא צו לחסימת הגישה לאתר שבו מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, או שממנו קיימים קישורים לעותקים מפרים של יצירות או למקורות שמהם אפשר לצפות בסרטים באופן פיראטי בדרך של הזרמה (סטרימינג).סוגיה זו נדונה במאמר אחר באתר זה.
 
 

חוזים מקוונים ודיני צרכנות
חוזים שנכרתים באמצעות הרשת מעלים הרבה שאלות משפטיות. חלק ניכר מהתביעות נוגעות לחוזי צרכנות. השאלה הראשונה נוגעת לעצם כריתת החוזה, ושואלת האם תנאי החוזה הובאו לידיעת הגולש באופן אפקטיבי שיוצר "קיבול" אפקטיבי של תנאים. כאשר מקור התנאים בתנאי השימוש או בתקנון האתר, תתעורר השאלה אם יש ראיות אם התנאים או התקנון הובאו לידיעתו של הגולש והאם הוא נחשב למי שהסכים להם? שימוש בתיבה המחייבת סימון √ עדיף כמובן, אם כי בעלי אתרים רבים מבקשים להימנע מכך. מכיוון שחוזים מקוונים מנוסחים לרוב על-ידי בעלי האתרים, ובד"כ לא מתנהל מו"מ לגביהם, הם מעלים שאלות גם בתחום החוזים האחידים, כאשר השאלה היא אם תנאי החוזה מקפחים, אם לאו, או אם יש בהם משום פגיעה בתקנת הציבור. יש חשיבות גם לחוק חתימה אלקטרונית, הקובע את התנאים שבהם חתימה אלקטרונית יכולה לשמש תחליף לחתימה רגילה.
 

חדשות בנושא דיני אינטרנט:

צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.