בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א 001419/01
בפני: כב' השופטת ברון צפורה תאריך: 05/05/2005
בעניין:
1 . תל"י חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ
2 . דורון צברי
3 . שי כרמלי
ע"י ב"כ עו"ד גרינמן טוני התובעים
נ ג ד
1 . שידורי קשת בע"מ
2 . טלעד אולפני ירושלים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גדעון קורן ועו"ד אורי שוורץ הנתבעים
פסק דין
בפניי תובענה לצו הצהרתי, לפיו מתבקש ביהמ"ש להצהיר כדלהלן:
1. כי התובעים מס' 2 ו-3 הינם "מחברים", כמשמעותו של מונח זה על-פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "חוק זכויות יוצרים" או "החוק") של היצירות שכל אחד מהם ביים התובע מס' 2 בכתבה ה"רנטגן", והתובע מס' 3 בפרקים מס' 6-10 בעונה השניה של הסדרה "זבנג".
2. כי התובעת מס' 1 הנה בעלת זכות הביצוע הפומבי ,לרבות זכות השידור, של היצירות האמורות, או לחילופין כי לה בעלות חלקית בזכות האמורה, או לחילופי-חילופין כי כל אחד מן התובעים 2 ו-3 הנו בעל זכות יוצרים, מלאה או חלקית, ביצירה שביים.
3. כי התובעת מס' 1 הנה בעלת זכות הביצוע הפומבי ביחס לזכויות היוצרים בבימוי
היצירות האמורות, או לחילופין כי כל אחד מן התובעים 2 ו-3 הנו בעל זכות יוצרים בבימוי היצירה המיוחסת לו.
4. כי שידור ע"י הנתבעת מס' 1 של פרקי הסדרה "זבנג", או כל חלק ניכר מהם, ללא רשיון מהתובעת מס' 1, או לחילופין מתובע מס' 3, יהיה בגדר הפרה של זכות היוצרים של התובעת מס' 1 או, לחילופין של התובע מס' 3.
5. כי שידור ע"י הנתבעת מס' 2 של "הרנטגן", או כל חלק ניכר מהם, ללא רשיון מהתובעת מס' 1 או לחילופין, מתובע מס' 2 יהיה בגדר הפרה של זכויות היוצרים של התובעת מס' 1 או לחילופין, של התובע מס' 2.
6. לחילופין, כי בגין כל שידור יצירה מן היצירות האמורות ע"י מי מהנתבעות, זכאית התובעת מס' 1, או לחילופין כ"א מן התובעים 2 ו-3 לגבי היצירה שביים, לתמלוגים בגין השימוש בזכות היוצרים של במאי היצירה.
העובדות הרלוונטיות
תל"י - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ (להלן: "תל"י"), הנה חברה רשומה בישראל.
תל"י הוקמה בשנת 1999 (בשמה דאז תב"י) ומטרתה העיקרית הינה לייצג ולנהל את זכויות היוצרים של חבריה הבמאים והתסריטאים.
התובעים מס' 2 ו-3 הינם במאי קולנוע וטלוויזיה.
התובע מס' 2, דורון צברי (להלן: "צברי") ביים את הכתבה התיעודית "הרנטגן" (להלן: "הרנטגן").
הכתבה שודרה לראשונה ע"י הנתבעת מס' 2, טלעד אולפני ירושלים בע"מ (להלן: "טלעד") ביום 2.11.99 במסגרת התוכנית "עובדה".
התובע מס' 3, שי כרמלי (להלן: "כרמלי") ביים את הפרקים מס' 6 עד 10 בעונה השניה של הסדרה הדרמטית-קומית "זבנג" (להלן: "פרקי הסדרה "זבנג").
הפרקים שודרו לראשונה ע"י הנתבעת מס' 1 , שידורי קשת בע"מ (להלן: "קשת") בחודשים יולי ואוגוסט 1999.
הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות רשומות בישראל והינן בעלות זיכיון לקיים שידורי טלוויזיה בערוץ השני בטלווזיה, זאת על-פי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן 1990.
טענות התובעים
מעמדו של במאי היצירה הקולנועית זכה לאחרונה בפסיקה הישראלית להכרה כ"מחבר" היצירה ולפיכך, הבמאי הוא בעל זכות יוצרים ביצירה או לפחות בבימויה.
מעבר לכך, הוכח כי במקרה דנן התובעים מס' 2 ו-3 הינם מחברים של היצירות נשוא התובענה.
התובעים מס' 2 ו-3 חתמו על כתבי העברת זכויות ביצוע פומבי, לפיהם העבירו לתל"י את זכויות הביצוע הפומבי ביצירותיהם הקיימות והעתידיות.
התובעים מס' 2 ו-3 לא העניקו למי מהנתבעות רשיון לשדר את היצירות, לא במפורש ולא במשתמע.
כללי הרשות השידור מחייבים את הנתבעות להשיג רשיון לביצוע שידורים חוזרים של יצירות, או לכל הפחות לשלם בגינם תמלוגים ליוצרים.
טענות הנתבעים
ההלכה הקיימת במשפט הישראלי היא כי לבמאים אין זכויות יוצרים בתכניות שביימו.
כל זכויותיהם של התובעים 2 ו-3 בתכניות שביימו, ככל שהיו כאלה, הועברו על ידם לגורמים שלישיים ולא לתל"י, כך שבכל מקרה אין כיום בידי מי מהתובעים זכות כלשהי בנוגע לתכניות נשוא הליך זה.
התביעה והתנהלות התובעים בהליך נעשו בחוסר תום לב קיצוני תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
דיון
תוכניות טלוויזיה כיצירות מוגנות על-פי חוק זכויות יוצרים
סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים קובע כי זכות יוצרים קיימת "לגבי יצירות ספרותיות דרמטיות מוסיקליות ואומנותיות".
סעיף 35 לחוק זכויות יוצרים קובע כי יצירה דרמטית כוללת, בין היתר: "כל יצירה ראינועית שסידורה או צורת המשחק שלה או שילוב המאורעות שבה משווים ליצירה אופי מקורי".
ההלכה העקרונית היא כי יצירה הראויה להגנה על זכות יוצרים צריכה להיות פרי כשרון, מאמץ והשקעה של המחבר, המקנים לה אופי שונה מאופי החומרים שמהם עוצבה; ואולם לשם מילוי דרישה זו די במידה צנועה של כישרון ומאמץ (ראה: ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, בעמ' 346).
חשוב להדגיש כי הדרישה המקובלת (שאיננה מופיעה בנוסח החוק) באשר להיות היצירה "מקורית", מצטמצמת לכך שהיצירה היא עצמאית ולא הועתקה מאחר; אין צורך להוכיח מקוריות ספרותית במובן של חדשנות או איכות יצירתית (רע"א 2687/92 גבע נ. חב' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, בעמ' 258; (ע"א 513/89 Interlego נ' .Exin-Lines Bros. S.A פ"ד מח(4) 133, בעמ' 167).
בע"א 8393/96, מפעל הפיס ו-2 אח' נ' THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT, פ"ד נד(1), 577 נקבע כי יצירה קולנועית הינה יצירה מוגנת על-פי חוק זכויות יוצרים.
על יסוד אותם שיקולים, אף הפקתם הטלוויזיונית של אירועי טורניר וימבלדון הוכרו כיצירה מוגנת (ע"א 2173/94, TELE EVENT LTD נ' ערוצי זהב ושות' ו-5 אח' פ"ד נה(5), 529).
בעניין זה נאמר מפי כבוד השופט מצא:
"חוק זכות יוצרים הועתק מחוק אנגלי משנת 1911. המחוקק לא טרח לעדכנו, ולמעט כמה תיקונים מינוריים שהוכנסו בכמה מהוראותיו, נותר החוק במתכונתו המקורית. אין תימה, שהחוק אינו מתייחס לאפשרות לרכוש זכות יוצרים בסרט קולנוע או בהפקה טלוויזיונית. ואולם בפרשנות הוראותיו המיושנות של חוק זכות יוצרים אין בית המשפט רשאי להתעלם מן ההתפתחויות האדירות שחלו בתשעים השנים האחרונות בתחומי היצירה השונים".
כבוד השופט הנשיא שמגר (כתוארו אז) הטעים את השיקול המנחה להענקת זכות יוצרים ביצירה כלשהי:
"מטרתם של זכויות יוצרים היא לעודד את הגיוון בביטויים ובידע הקיים ולהעשיר את עולם הביטויים. אלה הם הטובין הציבוריים שאת יצירתם נועדו דיני זכויות יוצרים לעודד. מתן תמריץ כלכלי נועד לשפר את כמות המידע והביטויים ואת האיכות שלהם בלי להתייחס לתועלת שניתן להפיק מהמידע החדש או מהביטוי החדש, ובכך נבדלים דיני זכויות יוצרים מדיני הפטנטים שנועדו לעודד רק מידע יעיל או תועלתני - - זו גם הסיבה לדרישות המחמירות יחסית הקיימות בחוק הפטנטים ולדרישות המינימאליות של יצירתיות ומקוריות הקיימות בחוק זכות יוצרים. כעיקרון, די בכך שהיצירה מעשירה את העולם הספרותי, הדרמטי, המוסיקלי או האמנותי כדי שחוק זכות יוצרים יעניק לה הגנה" (ע"א 513/89, שם, בעמ' 163) (הדגשה שלי צ.ב.)
לאור זאת, אין ספק כי בהתאם להלכה הפסוקה ולטעמיו של חוק זכויות יוצרים, שתי היצירות נשוא התובענה נכנסות לגדר "יצירות דרמטיות" כמשמעותן בסעיף 35 (1) לחוק זכויות יוצרים.
זכותם של הבמאים כבעלי זכויות יוצרים ביצירות נשוא התובענה
המחלוקת העיקרית העולה מטיעוני הצדדים נוגעת לשאלה האם לבמאים קיימת בעלות על זכות היוצרים ביצירות נשוא התובענה דנן.
סעיף 5 לחוק נותן הגדרה כללית והוא קובע בדבר הבעלות על זכות יוצרים: "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות -היוצרים בה".
לא קיימת בחוק התייחסות ספציפית לבמאים כבעלי זכויות יוצרים.
לטענת הנתבעים, לשון החוק מעידה על הסדר שלילי לפיו במאים אינם בעלי זכויות יוצרים ביצירה הקולנועית.
איני מקבלת טענה זו, הואיל ושתיקת החוק אינה מעידה בהכרח על הסדר שלילי, אלא אפשר שתהווה חסר (לאקונה).
מפי כבוד השופט הנשיא א' ברק:
"שתיקת החוק מדברת בכמה לשונות. לעתים השתיקה מהווה חסר (לאקונה); לעתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעתים השתיקה מהווה, הסדר שלילי'... מקום שתכלית החקיקה הינה לשלול הסדר משפטי מסוים. "הסדר שלילי" קיים אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת'... שתיקה היא 'מדעת' מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי." (על"ע 5154/91,663,691/90 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב יפו, פ"ד מז(3) 397).
תכלית חוק זכויות יוצרים, כפי שהובהרה לעיל, אין בה כדי להוציא את הבמאים, אשר משקיעים מאמץ ויצירתיות בבימוי יצירותיהם, מתחולת החוק.
יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת שיצר בבש"א (תל-אביב-יפו) 4636/03, אקו"ם נ' תל"י ו-2 אח', תק-מח 2003(2), 6089, בעמ' 6093:
"משנקבע כי יצירה קולנועית ראויה להגנת החוק ותכלית החוק לא נועדה למדר ולהוציא מי מיוצרי היצירה מתחולתו, ברי שאין אנו עוסקים בהסדר שלילי, אלא בלאקונה. לפיכך אין אלא להחליט באם פרשנות הלאקונה סובלת את תפיסתו של הבמאי כמחבר היצירה הקולנועית או אחד ממחבריה."
כמו-כן, הואיל וחוק זכויות יוצרים הועתק מחוק אנגלי משנת 1911, הרי שאין לצפות כי תהיה בו מידת הפירוט העשויה להתבקש כנגזרת של החיים המודרניים.
כך ודאי, שהעדר ההתייחסות לבמאים בחוק אין בה כדי להעיד על הסדר שלילי.
הנתבעות מבססות את טענתן כי החוק אינו מכיר בזכויות של במאים גם על כך שלא התקבלה "הצעת חוק זכויות יוצרים (יצירות קולנועיות) התש"ס-2000" (להלן: "הצעת החוק"), אשר בה מוצע לציין מפורשות כי במאים הינם מחברים משותפים של יצירותיהם.
איני מקבלת גם טענה זו, הואיל ועצם תיקונו של חוק אינו מעיד בהכרח כי מטרתו הינה שינוי החוק. לעיתים בא תיקון החוק לשנות ולעתים הוא בא אך להבהיר את המצב המשפטי הקיים (ראה: ד"נ 3962/93, שלמה מינץ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נ(4), 817 ,עמ' 835-836)
כמו-כן, לא הוכח בפניי כי הצעת החוק עלתה להצבעה בכנסת ונדחתה.
החוק הקיים אינו מפרט סוגים של בעלי תפקידים, אלא ליבת הגדרתו את בעלי זכויות היוצרים היא תפיסתם כ"מחברים".
השינוי המוצע בחוק עשוי להיות אך שינוי המבהיר את פרשנותו הלשונית של המונח "מחבר".
בפסיקה אמנם נקבע כי הבימוי עשוי לחסות בהגנת החוק: "יצירה קולנועית היא אגד של יצירות שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת כשלעצמה, כגון: התסריט, הצילום, הבימוי, המוסיקה ופס הקול" ע"א 8393/96, שם, בעמ' 588)
יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה טרם נתנה מענה לשאלה הנוגעת לזכויות במאים ביצירותיהם ככלל.
תהליך פרשנותו של החוק בנוגע לבמאים ככלל, בין היתר בתוכניות טלווזיוניות, חורג ממסגרת דיון זה היות ובתובענה דנן, נתבקשתי להכריע אך בנוגע לזכויות הבמאים בשתי יצירות ספציפיות בלבד.
בדיון מיום 16.3.03 ניתנה על ידי ההחלטה כדלהלן:
"החלטה: בהתאם להצהרתו של עו"ד גרינמן (ב"כ התובעים צ.ב.), מדובר בשתי יצירות בלבד." (עמ' 9 לפרוט', ש' 4-6)
לפיכך, אבחן את זכויות הבמאים בשתי היצירות נשוא התובענה.
אין מחלוקת כי צברי וכרמלי ביימו את היצירות "הרנטגן" ופרקים מהסידרה "זבנג" בהתאמה.
צברי ביים את הסרט "הרנטגן", סרט תיעודי באורך של 35 דקות העוסק ברב משה אפרגן מנתיבות, המכונה "הרנטגן".
במסגרת בימוי הסרט, ביצע צברי פעולות שהיו כרוכות בהפעלת שיקול דעת אמנותי-יצירתי, ביניהן: הכנת ה"סטים" של הצילומים, בחירת מיקום המצלמות והתאורה, עבודה עם העורך על עריכת היצירות, עבודה עם עורך הקול (ה"סאונד") על שילוב פס הקול עם הצילומים, בניית הסרט מחומר הגלם שצולם (סעיף 7 לתצהיר צברי).
כרמלי ביים את הפרקים מס' 6 עד 10 (בעונה 2) של הסדרה הקומית-דרמטית "זבנג". במסגרת זו, הוא ביצע פעולות והפעיל שיקול דעת יצירתי ואומנותי, שהשפיעו על האפקט הדרמטי-קולנועי של הפרקים.
הפעולות המפורטות בתצהירו כוללות בחירת זווית הצילום, הכנת ה"סטים", הכנה, הדרכה ופיקוח על השחקנים בביצועיהם וקבלת הכרעות בנושא העריכה (סעיף 3 לתצהיר כרמלי).
מר גולדברג, שהעיד מטעם הנתבעות, תיאר את עבודת הבימוי:
"עבודת הבימוי הוא לקחת את הסאונד ואת התמונה ולערוך אותם ביחד לאיזשהו "קולאז' טלוויזיוני ולא משנה כרגע אם קוראים לו כתבה או סרט או פרומו." (עמ' 125 לפרוט' ש' 2-5).
מתיאור זה עולה, כי בבימוי היצירות מושקעים כשרון ומאמץ. ניתן לומר כי בזכות עבודת הבמאי "התוצר הסופי", המוצג לעיני צופי הטלוויזיה, שונה מהחומרים השונים שמהם עוצב: הצילומים, הקול וכו'.
על המבחנים לתרומתו של ה"יוצר" נכתב ע"י כבוד הנשיא השופט מ' שמגר (כתוארו אז):
"ראוי לציין שלפי כל הגישות אין מדובר אלא במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת. --- השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי --- נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש "שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר", או ש"המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו"" (ע"א 513/89, שם, בעמ' 170)
כמו-כן יש לתת את הדעת באיזו מידה תרם היוצר תרומה מקורית משל עצמו לתהליך זה:
"בבחינת מקוריות אין כל מקום לעשות השוואה בין היצירה המוגמרת לבין יצירות אחרות, וההתמקדות צריכה להיות בשלב הגיבוש של היצירה". (שם, בעמ' 171)
שמחה מדיוני, המפיקה הראשית של שידורי קשת, אשר העידה מטעם הנתבעות, הסבירה על תרומתו היצירתית של הבמאי ליצירה הקולנועית:
"ש: מה השפעת הבמאי על ההפקה שצריך להאמין בו?
ת: בהחלט השפעה משמעותית, למרות שהוא לא שם לבד...
ש: ההשפעה שלו היא בתחום האומנותי יצירתי, או בתחום הניהולי או בתחום אחר?
ת: אומנותי, יצירתי." ( עמ' 157 לפרוט', ש' 8-17)
ובהמשך העידה לעניין התכנית "זבנג" כי היא מכירה בתרומתו היצירתית של כרמלי ליצירה זו:
"ש: את העבודה הספציפית של הבמאי שי כרמלי בזבנג את מכירה?
ת: כן, למרות שראיתי את זה מאוד מזמן, אבל בהחלט כן, מכירה כמו הרבה דברים אחרים.
ש: מה שדיברנו עכשיו באופן כללי על תרומת הבמאי, זה נכון לגבי אותה יצירה ספציפית?
ת: נכון, בהחלט כן." (עמ' 157 לפרוט', ש' 20-26)
לעניין "הרנטגן", הציגה אילנה דיין, המנחה של התוכנית "עובדה", את היצירה הזו כ"סרטו של הבמאי דורון צברי".
העד המומחה מטעם התובעות, מר רם לוי, העיד שצפה ביצירות וכי ניכרה בהן תרומתם היצירתית של הבמאים. לעניין זה, אין משמעות לעובדה שמר לוי לא נכח בעת יצירת התוכניות. כבמאי מנוסה, מורה ומומחה לקולנוע, בידיו היכולת המקצועית להבחין בעבודת הבמאי, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוצר המוגמר.
לאור כל האמור לעיל, כרמלי וצברי הינם ממחברי היצירות נשוא התובענה.
סעיף 16(3) לחוק זכויות יוצרים קובע:
"לצרכי חוק זה יהא פירושו של הביטוי "יצירה משותפת למחברים אחדים" יצירה שחוברה מתוך שיתוף פעולה של שני מחברים או יותר ושאין להבחין בה בין חלקו של מחבר אחד לבין חלקו של המחבר האחר."
הואיל ובנוסף לבמאי השתתפו בחיבור היצירות נשוא התובענה גם גורמים נוספים (כגון התסריטאי), הרי שכל אחד מהבמאים הוא בעל זכויות יוצרים "במשותף" ביצירה שביים.
העברת זכויות הביצוע הפומבי
זכות היוצרים היא אגד של זכויות בלעדיות המוענקות לבעל זכות היוצרים. אחת הזכויות הבלעדיות היא זכות הביצוע הפומבי, כנאמר בסעיף 1 (2) לחוק:
"לצורכי חוק זה "זכות יוצרים" פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש..."
העברת זכויות הביצוע הפומבי של "הרנטגן"
ביום 25.5.99 חתם צברי על כתב העברת זכויות ביצוע פומבי לתב"י, לפיו העביר לתב"י את זכות הביצוע הפומבי בכל יצירותיו הקיימות והעתידיות (נספח א' לתצהיר צברי). בנספח א' לכתב העברת הזכויות פורטו "היצירות הקיימות" של צברי.
ביום 1.11.99, לאחר השלמת "הרנטגן" ויום טרם שידור התוכנית בטלעד, הוסיף צברי לרשימה בנספח א' הנ"ל את תוכנית "הרנטגן" (סעיף 11 לתצהיר צברי).
אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה האוטנטיות של כתב העברת הזכויות מוטלת בספק. כתב העברת הזכויות הוחתם בחותמת של תב"י, למרות שבעת החתימה, תב"י טרם היתה קיימת ושמה דאז היה "חברת התמלוגים של במאי הקולנוע והטלביזיה בע"מ".
לפיכך, זכויות היוצרים בשלמותן נותרו בידי צברי.
נשאלת השאלה, האם צברי העביר לטלעד את זכויותיו ביצירה.
סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים מחייב מסמך בכתב לצורך העברת זכויות יוצרים:
"יכול בעליה של זכות-יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעלת שלטון עצמי או לכל חלק אחר של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה, ואם למשך כל תקופת זכות - היוצרים או לכל חלק ממנה, ויכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות עפ"י רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שחלו בה ההעברה או הנתינה או ע"י בא-כוחו המורשה כהלכה;"
לטענת הנתבעות דרישת הכתב בסעיף 5(2) לחוק אינה דרישה מהותית אלא ראייתית.
בית המשפט העליון טרם נדרש לאופי דרישת הכתב בהקשר של חוק זכויות יוצרים ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים נתגלעה מחלוקת בשאלה (ראה למשל: ת"א(ת"א) 25496/98 שדה נ' רונצקי, תקדין-שלום 02(1) 259 שם הובעה הדעה לפיה המדובר בדרישה מהותית; ת"א (ת"א) 2250/88 דקל שירותי מחשב להנדסה 1986 בע"מ נ' חשב, היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, דינים-מחוזי לב(1) 460 שם נקבע כי הדרישה ראייתית).
ממילא, במקרה שבפנינו, לא הובאו בפניי ראיות בכתב להסכם מפורש בין הצדדים לעניין מתן רשיון שידור ולפיכך, לא מתקיימת גם דרישת הכתב הראייתית.
יחד עם זאת, למרות שלא הועברו מלוא הזכויות, הרי שצברי העניק לטלעד רשיון במשתמע לשידור הכתבה.
לעניין זה כבר נקבע כי:
"רישיון שנותן בעל זכות יוצרים אינו טעון צורה פורמאלית כלשהי ויכול שיינתן בדרך של התנהגות" (ע"א 414/84, רחל ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט(3), 109 ,עמ' 111-112).
בין צברי לטלעד התקיימו יחסי מזמין-קבלן עצמאי.
במקרה של יחסים כגון אלו "הסכמת המחבר לספק את היצירה על-פי ההזמנה, מהווה במרבית המקרים רישיון לשימוש ביצירה למטרה שלשמה הוזמנה" (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, 2003, בעמ' 256 יש לציין כי במקרה זה התובעים מיוצגים ע"י המחבר עו"ד גרינמן המצוטט לעיל).
לטענת טלעד, ההסדר בינה לבמאים השונים שביימו כתבות לתוכנית "עובדה", היה כי התמורה המשולמת לבמאי בעבור בימוי הכתבה הינו בעבור מלוא הזכויות בכתבה או לכל הפחות בהענקת זכויות שידור בלתי מוגבלות.
בהתאם להסדר זה שולם לצברי 200$ לדקה עבור בימוי הכתבה.
בתצהירו של מר גולדברג, סמנכ"ל טלעד:
"על אף העדרו של מסמך כתוב עם התובע 2, הרי שבכל הנוגע להפקת כתבות בעבור התכנית "עובדה", במסגרתה שודרה התוכנית, ברור היה לצדדים המתקשרים כי התמורה המשולמת על-ידי טלעד, הנה תמורה מלאה לא רק בעבור הפקת התוכנית ושידורה, אלא גם בעבור העברת מלוא הזכויות בכתבות או בסרטים ששודרו במסגרת התוכנית לטלעד, ולכל הפחות בהענקת זכויות שידור בלתי מוגבלות. כתוצאה מכך, גם אם לא הועברו הזכויות המלאות בסרט כלשהו לטלעד, ברור היה כי לטלעד תהיה הזכות לחזור ולשדר את התוכנית "עובדה" במסגרתה שודר הסרט, באופן בלתי מוגבל." (סעיף 20 לתצהיר גולדברג)
בנסיבות המקרה שבפנינו, צברי העניק לטלעד הרשאה משתמעת לשידור "הרנטגן".
צברי לא פנה אל טלעד בדרישה כי ימנעו משידור הכתבה שביים, ולא דרש כל תמורה נוספת בגין שידורה.
"ש. באיזה שהוא שלב דובר בינך לבין ברזילי שאם טלעד רוצה לשדר את הכתבה היא צריכה לשלם לך עוד כסף?
ת. לא." (עמ' 11 לפרוט', ש' 2-4)
במצב דברים זה, למרות שלא הועברו זכויות צברי ביצירה לטלעד בשלמותן, העניק צברי לטלעד רישיון לשידור ראשון של היצירה.
לפיכך, אין בשידור הכתבה "הרנטגן" ע"י טלעד משום הפרת זכויות יוצרים.
יחד עם זאת, איני מקבלת את טענת טלעד כי צברי העניק לה זכויות שידור "בלתי מוגבלות".
התמורה ששולמה לבמאי צברי אינה מכסה שימושים נוספים ביצירה, כגון שידורים חוזרים.
"בכל מקרה שניתן פירוש של הרשאה משתמעת תהיה הרשאה זו מינימלית אך ורק לביצוע פעולות שיתנו אופי עסקי להתקשרות." (ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג', 2000, בעמ' 182)
לפי סעיף 17(י) לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון), התשס"ג-2002 (סעיף 31(ב) בתקופה הרלבנטית):
"בעל זיכיון יקפיד על כיבוד זכויות היוצרים וזכויות המבצעים הכרוכות בביצוע שידור חוזר".
לפיכך, טלעד אינה רשאית לשדר את "הרנטגן" בשידור חוזר ללא הרשאה של הבמאי צברי, או תשלום תמלוגים לצברי.
העברת זכויות הביצוע הפומבי של הפרקים הרלבנטיים בסדרה "זבנג"
ביום 29.4.99 חתם כרמלי על כתב העברת זכויות ביצוע פומבי לתב"י, לפיו העביר לתב"י את זכות הביצוע הפומבי בכל יצירותיו הקיימות והעתידיות (נספח א' לתצהיר כרמלי).
גם מסמך זה, בדומה לכתב העברת הזכויות של צברי, מעלה ספקות באשר לאוטנטיות שלו.
בנוגע לפרקי הסדרה "זבנג" - לכרמלי לא היה קשר חוזי עם "קשת", אלא עם מפיקת "זבנג" עומר הפקות בע"מ (להלן: "עומר" או "המפיקה").
בסעיף 9.1 להסכם ביניהם נקבע: "הבמאי יחשב בכל הקשור להסכם זה כקבלן עצמאי".
לעניין העברת הזכויות מכרמלי למפיקה נחתם בין הצדדים הסכם בכתב כנדרש בהתאם לסעיף 5(2) לחוק. ההסכם, מצורף כנספח ב' לתצהיר כרמלי, נערך ביוני 1999.
במסגרת הסכם זה העביר כרמלי למפיקה את זכויות היוצרים ביצירה. סעיף 4.7 להסכם קובע כי הבמאי מתחייב:
"כי הינו מעביר במעמד חתימת הסכם זה את כל זכויות היוצרים ו/או כל זכוית המבצעים ו/או זכויות נלוות אחרות שיש ובמידה ויש לו ו/או תהינה לו בסידרה ו/או בתסריט הסידרה כתוצאה מבימויו על ידו ו/או כתוצאה ממעורבותו בהפקת הסידרה וצילומה".
בסעיף 9.7 להסכם נקבע מפורשות:
"מבלי לפגוע באמור בהסכם זה מוסכם כי האמור בסעיפים 4.5, 4.7, 5 הנו כפוף לזכויות חברת התמלוגים של במאי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ על פי כתב העברת זכויות כללי שנחתם בין הבמאי לבינה. אין בסעיף זה כדי להגביל את זכותה של המפיקה לסחור בזכויות השידור והמסחור של הסדרה ו/או לחייב אותה בהוצאות נוספות על התמורה הקבועה בסעיף 6".
לפי סעיף זה, זכויותיה של עומר בפרקים הרלבנטיים של הסדרה "זבנג" כפופות לזכויות הביצוע הפומבי של תל"י.
יחד עם זאת, נקבע מפורשות כי אין בסעיף זה כדי להגביל את זכותה של המפיקה לסחור בזכויות השידור של הסדרה.
כלומר, גם אם הייתי מקבלת את כתב העברת זכויות הביצוע הפומבי לתל"י כמהימן, הרי שבהסכם בין כרמלי למפיקה נקבע באופן ברור כי המפיקה רשאית להעביר את זכויות השידור ביצירה לגורם שלישי במקרה שבפנינו, לקשת.
בעניין זה, מדובר בהרשאה מפורשת בהסכם בכתב.
לפיכך, שידור פרקי הסדרה "זבנג" ע"י קשת אינה מהווה הפרה של זכויות היוצרים.
כמו-כן, לאור ההסכם בין המפיקה לכרמלי והעברת זכויות השידור מהמפיקה לקשת - קשת רשאית לשדר בשידורים חוזרים את פרקי הסדרה "זבנג" ללא הרשאה מכרמלי ו/או תשלום תמלוגים.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה:
התובע מס' 2 , דורון צברי במאי היצירה ה"רנטגן" הינו אחד ממחברי היצירה ומשכך הוא בעל זכויות יוצרים ביצירה.
דורון צברי העניק לטלעד, הנתבעת 2, הרשאה משתמעת לשדר את הכתבה "הרנטגן".
לפיכך, שידור ראשון של "הרנטגן" ע"י טלעד אינו בגדר הפרה של זכות היוצרים.
יחד עם זאת, טלעד אינה רשאית לשדר את "הרנטגן" בשידור חוזר ללא הרשאה של הבמאי צברי, או ללא תשלום תמלוגים לצברי.
התובע מס' 3, שי כרמלי במאי הפרקים מס' 1-6 (עונה 2) בסדרה "זבנג" הינו אחד ממחברי היצירה ובעל זכויות יוצרים בה.
כרמלי בהסכם עם המפיקה, עומר הפקות בע"מ, התיר לה לסחור בזכויות שידור היצירה ולכן, המפיקה היתה רשאית להעביר לקשת, הנתבעת 3, את זכויות שידור הפרקים הרלבנטיים בסדרה "זבנג".
לפיכך, שידור פרקי הסדרה "זבנג" ע"י קשת, אינו בגדר הפרה של זכות היוצרים.
בנסיבות כפי שפורטו לעיל, אין צו להוצאות.
ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ה (1 במאי 2005) בהעדר הצדדים.
ברון צפורה, שופטת
המזכירות תשלח פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.
מותר לפרסום/הפצה: ביום 5.5.05
