זכויות יוצרים ודיני אינטנרט: בית משפט העליון של ארה"ב קבע שאסור להפיץ תוכנות שיתוף קבצים לצורך הפרת זכות יוצרים

יוני 2005

 

לאחר חודשים של המתנה וציפיה מצד תעשיית הבידור בהוליווד קבע בית המשפט העליון של ארה"ב שניתן לחייב חברות שמפיצות תוכנות לשיתוף קבצים בשיטת עמית – אל – עמית (P2P) בגין הפרות זכויות יוצרים שמבצעים משתמשי התוכנות, זאת כאשר החברות מפיצות את התוכנה במטרה לעודד את השימוש בה לצורך הפרת זכות יוצרים, כפי שניתן ללמוד מדבריהם, או מעשיהם האקטיביים. בכך הפך בית המשפט פסיקה קודמת של בית המשפט הפדרלי לערעורים,  שאישרה פסק דין של בית המשפט הפדרלי האזורי משנת 2003. שני פסקי דין הקודמים דחו את נסיונותיהן של חברות המדייה לסגור את הרשתות שבנדון, רשתות Grokster ו- Streamcast, המבוססות על התוכנות המופצות ע"י החברות, ונדמה היה שסיכלו כל אפשרות מעשית של תעשיית הבידור להילחם בתופעת החלפת היצירות ברשתות עמית – אל – עמית באינטרנט.

במישור הצר, פסק הדין עוסק בתופעת החלפת קבצי המדיה בין משתמשי האינטרנט, תופעה שמכרסמת בריווחי חברות הבידור ומושכת את השטיח מתחת למודל העסקי המסורתי שלהן. במישור רחב יותר הוא מעלה שאלת האיזון הרצוי בין ההגנה על קניין רוחני לבין ההגנה על מרחב הפיתוח הטכנולוגי. בטיפולו בשני העניינים הללו, אכזב בית המשפט את מי שציפה להבהרה ולבחינה מעמיקה של הערכים המתנגשים. תחת לערוך דיון מעמיק כזה וליצור קווים ברורים ומוגדרים, בחר בית משפט בפתרון נקודתי ומקומי, כמעט בנאלי, שאמנם מפיח תקווה למפרשי תעשיית הבידור, אבל מהר מאוד עלול להתגלות כבלתי מספק. כך יש לצפות שתוכנות השיתוף עוד יחזרו לבתי המשפט ויציבו בפניהם אתגרים חדשים.

עובדות המקרה נדונו בהרחבה בדיווחים שלנו על הפסיקה בערכאה ראשונה  ובערכאת הערעור. כמפורט שם, התובעות הן חברות מדיה, בעלות זכויות יוצרים בסרטים, תוכניות טלוויזיה והקלטות מוסיקליות. הנתבעות הן חברות שמפיצות תוכנות לשיתוף קבצים, שבאמצעותן יכולים משתמשי התוכנה לאתר אצל עמיתיהם ולהחליף אתם קבצי מחשב, לרבות קבצי אודיו ווידאו. הייחוד בתוכנות הללו היא, שלאחר שהמשתמש הוריד אותן למחשב שלו התקשורת בינו לבין משתמשי התוכנה האחרים, כמו גם תהליך האיתור וההחלפה של הקבצים – כל אלה מתבצעים ללא כל התערבות של מפיצת התוכנה. להבדיל מהנתבעת בפרשת נאפסטר (תוכנת שיתוף שנסגרה בעקבות פסיקת בית משפט בארה"ב) מפיצי התוכנה במקרים דנן אינם מנהלים או מחזיקים כל מאגר או רישום מרכזי של יצירות.

על מנת להבין את הפסיקה בכל שלושת הערכאות יש להבין מעט על תורת ההפרה התורמת בחוק האמריקאי. הואיל וזכות יוצרים היא זכות קניינית, הפרה "רגילה" של זכות יוצרים אינה מצריכה הוכחת ידיעה או כוונה מצד המפר. די שעשה ביצירה המופרת פעולה שיוחדה על-פי חוק לבעל זכות יוצרים, ללא הרשאה ממנו על מנת שייחשב כמפר הזכות היוצרים ביצירה. לפי תורת ההפרה התורמת, מי שביודעין מסייע, מעודד או משתתף באופן מהותי במעשה הפרת זכות יוצרים של אחר אחראי להפרה, הגם שהוא עצמו איננו מפר ישיר של זכות היוצרים. להבדיל מהפרה ישירה, הפרה תורמת מצריכה רכיב נפשי של ידיעה או כוונה. הואיל ומפיצי תוכנות השיתוף אינם מעתיקים בעצמם את היצירות המוחלפות בין משתמשי התוכנה, ואינם מפיצים את היצירות, הם אינם מפירים ישירים של זכויות היוצרים ביצירות המוחלפות. על כן, ניסו התובעים לשכנע, כי יש להטיל על החברות המפיצות חבות כמפרים תורמים.

פסקי הדין של הערכאה הראשונה ושל ערכאת הערעור הסתמכו על פסק הדין המפורסם של בית המשפט העליון של ארה"ב בעניין סוני נ' אוניברסל (פרשת Betamax).  פסק הדין הזה, שניתן ב- 1984, דחה את ניסיונם של חברות המדיה למנוע הפצת טכנולוגיה חדשה שממנה חששו באותה עת, הרי היא מכשיר הוידיאו, שאפשרה לראשונה הקלטת סרטים ותוכניות טלוויזיה מוגנות בזכות יוצרים. בית המשפט קבע, כי סוני אינה בגדר מפרה תורמת של זכויות יוצרים למרות קיומן של ראיות שמכשיר הוידיאו מסוג Betamax שהיא הפיצה שימש לביצוע הקלטות בלתי חוקיות של סרטים ותוכניות טלוויזיה כאמור.בית המשפט קבע, כי בהעדר ידיעה על הפרות ספציפיות שאותן הוא יכול למנוע, המפיץ של אמצעי שמשמש להפרת זכויות יוצרים לא ייחשב כמפר תורם של זכויות יוצרים שמופרות על-ידי אחרים תוך שימוש באמצעי, אם אותו אמצעי משמש, או אף  יכול לשמש למטרות לגיטימיות מהותיות. יכולת זו של האמצעי מונעת ייחוס כוונת הפרה למפיץ, אך בשל עצם הפצת האמצעי.

שתי הערכאות שדנו בפרשה הנוכחית לפני בית המשפט העליון  הקישו מפסק הדין בעניין סוני נ' אוניברסל לעניין תוכנות ה- P2P של גרוקסטר וסטרימקסט. שניהם ראו באמצעים הללו אמצעים המשמשים להפרות זכות יוצרים, אולם פטרו את החברות הנתבעות מאחריות להפרות אלה, האיל והתוכנות משמשות או יכולות לשמש גם למטרות לגיטימיות מהותיות, כגון החלפת יצירות לא מוגנות בזכויות יוצרים והחלפת קבצים אחרים. בהעדר ידיעה על הפרות ספציפיות שמגיעות לחברות בזמן שיש בידן לעשות דבר כדי למנוע את ההפרות, לא ניתן להטיל עליהן אחריות להפרות רק בהתבסס על הפצת התוכנה. על כן, בית המשפט בערכאה ראשונה קיבל את בקשתן של הנתבעות לפסק דין הדוחה את התביעה של חברות המדיה ללא ניהול משפט ודחה את הבקשה הנגדית של חברות המדיה לפסק דין לטובתם. בית המשפט לערעורים אישר פסיקה זו.

בית המשפט העליון הפך את הפסיקה של בית המשפט לערעורים וקבע, שטעה כאשר הכריע במקרה הנדון על יסוד הפסיקה בעניין סוני נ' אוניברסל. בית המשפט קבע למעשה, שהמבחן שנקבע בפרשת סוני נ' אוניברסל חלה כאשר מפיץ האמצעי אינו עושה דבר כדי לתרום להפרת זכות יוצרים מלבד הפצת האמצעי. במקרה שכזה אחריות המפיץ אכן תלויה בתכונותיו ויכולותיו של האמצעי. אולם, על-פי בית המשפט בעליון, במקרה דנן, מפיצי תוכנות השיתוף הפיצו אותן במטרה שהן ישמשו להפצה מפרה של יצירות מוגנות בזכויות יוצרים. מטרה זו מצאה ביטוי במסרים שהועברו למשתמשים ע"י החברות המפיצות. ולדברי בית המשפט:

"מי שמפיץ אמצעי במטרה לעודד את השימוש בו כדי להפר זכויות יוצרים, כפי שמוצא ביטוי בדברים ברורים מפיו, או בצעדים ממשיים אחרים שהוא נוקט לגרימת הפרה, חב בגין מעשי ההפרה של אחרים שבאים בעקבות זאת".

בית המשפט מצא ראיות אחדות לכוונה הפסולה של החברות הנתבעות וביניהן: א. ניסיונות אקטיביים לספק דרישה לתוכנה להפרת זכויות יוצרים באמצעות, זאת פניות למשתמשים לשעבר של אתר ה- P2P "נאפסטר" (אתר שנסגר לאחר שנמצא מפר זכויות יוצרים); ב. העובדה שעל-פי המודל העסקי של החברות, המבוססת על הכנסות מפרסומות, רווחיותן תלויה בנפח תעבורה גדול, שמרביתו מורכב מהחלפת יצירות מפרות; וג. העדרו של כל ניסיון מצד החברות לפתח כלים לסינון תכנים מפרים.

הואיל והנתבעות הפיצו את התוכנות נשוא התביעה במטרה לעודד את השימוש בהן לצורך הפרת זכות יוצרים, ומכיוון שמטרה זו הוגשמה הלכה למעשה בהחלפת קבצי מוסיקה ווידיאו מפרים בין משתמשי התוכנות, הנתבעות חבות לכאורה כמפרות תורמות של זכויות היוצרים ביצירות המוחלפות. בית המשפט החזיר אפוא את הדיון לבית המשפט האזורי על מנת שישקול מחדש את בקשתן של התובעות לפסק דין, לאור ההלכה הנ"ל ולאור הממצאים העובדתיים שלו.

בשימת דגש על המצב הנפשי של מפיצי האמצעי במקרה הקונקרטי, נמנע בית המשפט מדיון מעמיק בהלכת סוני נ' אוניברסל ובחינת אופן יישומו בעידן של טכנולוגיות דיגיטליות, המאפשרות העתקה כמעט מושלמת של יצירות מוגנות והפצתן המסיבית. בחינה שכזו הייתה מחייבת את בית המשפט לנקוט עמדה בשאלת האיזון הראוי בין ההגנה על הקניין הרוחני לבין עידוד הפיתוח הטכנולוגי. פסק הדין העיקרי, שנכתב על-ידי השופט סאוטר הותיר בחינה זו לעת אחר. בפרט, נותרה ללא מענה השאלה מה דינו של מי שמפיץ תוכנת שיתוף המשמשת להעתקה מסיבית של יצירות מוגנות, אך גם לשימושים לגיטימיים אחרים, כאשר לא מוכחת כוונה פסולה מצד המפיץ. האם במקרה שכזה יעמוד בעינו הרציונל של בית המשפט לערעורים, לפיו המפיץ יהיה פטור מאחריות בזכות השימושים הלגיטימיים בתוכנה, הגם שהוא מודע באופן כללי לשימושים המפרים שייעשו בתוכנה, או שמא תוסת נקודת הכובד באיזון? 

לעומת פסק הדין העיקרי, שני השופטים שכתבו דעות מסכימות (Concurring opinions) התייחסו לשאלה הרחבה יותר, והביעו דעות מנוגדות באופן מובהק בסוגיית האיזון. השופטת גינסברג, שפסקה בעבר בצורה אוהדת לזכויות יוצרים, פקפקה במסקנות בית המשפט האזורי ובית המשפט לערעורים, לפיהן התוכנות שבנדון משמשות או עשויות לשמש למטרות ליגיטימיות מהותיות. מדברי השופטת, עולה כי גם אם יוכח כי 10% מהשימושים בתוכנות הנם שימושים לא מפרים, אין לראות בשימושים אלה משום "שימושים מהותיים". על כן, סבורה השופטת גינסברג, כי גם אם בית המשפט האזורי יכריע בסופו של דבר שלא הוכחה מטרה פסולה של הנתבעות, עדיין יהיה עליו לשקול מחדש את מסקנתו שהשימושים הלגיטימיים בתוכנה הם שימושים "מהותיים", אשר פוטרים אותן מחבות.  נשיא בית המשפט, השופט רנקוויסט, והשופט קנדי הצטרפו לדעה זו.

השופט ברייר, שכתב cgcr מאמר רדיקלי המטיל ספקות ברציונל העומד ביסוד הגנת זכויות יוצרים, חלק על הנמקתה של השופטת גינסרג. לדעתו, למרות שבית המשפט אמר בפרשת סוני שיש לספק הגנה אפקטיבית לבעלי זכויות היוצרים, אין מקום לצמצם את מרחב הפיתוח הטכנולוגי כדי לספק הגנה זו. לדעתו, זכויות היוצרים ישרדו גם פיתוחים טכנולוגיים מועילים שיכולים לשמש להפרת זכות יוצרים. מצד שני, טכנולוגיות מועילות לא יפותחו אם יוגבלו כדי לספק הגנת זכות יוצרים. כתמיכה לדעתו הצביע השופט ברייר על מה שנחזה על-ידו כגידול שחל בשימושים לגיטימיים ברשתות שיתוף קבצים מחד, ולגידול המקביל במכירות מורשות של קבצי מוסיקה באינטרנת מאידך. השופט ברייר סבור אפוא שאין מקום לצמצם את משמעות המונח "שימושים לגיטימיים מהותיים" במבחן סוני, והוא ציין שהיקף השימושים הלגיטימיים שהוכחו ברשתות גרוקסטר וסטרימקסט (כ- 10%) דומה להיקף השימושים הלגיטימיים במכשיר הוידיאו שהוכחו בפרשת סוני. מכאן שיש להחיל על תוכנות ה- P2P את אותו הדין שהוחל על הוידיאו.

עוד ראוי לציין, שאפילו בנושא המרכזי של מטרה פסולה, פסק הדין אינו ברור דיו. מצד אחד, קובע בית המשפט שמעשים אקטיביים של המפיץ הם שמוכיחים את מטרתו הפסולה. מאידך, בית המשפט מוצא ראייה למטרה הפסולה של גרוקסטר וסטרימקסט במחדלם באי-פיתוח כלים לסינון יצירות מפרות מרשתותיהן.

אם כן, פסיקה זו, הגם שתהווה זריקת עידוד לתעשיות הבידור ומכת מוות כמעט וודאית לשתי הנתבעות במתכונתן הנוכחית, לא תשים קץ למלחמות בין מפתחי טכנולוגיות לבין בעלי זכויות היוצרים, והיא מותירה הרבה שטחים אפורים, שעוד יהיו נושא להתדיינויות משפטיות עתידיות.

כמו כן, יש לציין שממילא אין ביכולתה של פסיקה זו לשים קץ לרשתות ה- P2P. מאות מיליוני משתמשים כבר הורידו תוכנות כאמור ומשתמים בהן ברחבי העולם. הפסיקה אינה הופכת תוכנות אלה לבלתי חוקיות ואינה משנה את הדין ביחס לשימושים הנעשים בהן. בארה"ב, השימוש לצורך החלפת קבצי יצירות מוגנות אמנם אסור, ואולם מדינות רבות מתירות הורדה של יצירות מוגנות מהאינטרנט, זאת תחת הפטור להעתקות פרטיות או ביתיות. יתרה מזו, במקרה אחד שנדון בקנדה נקבע כי אף העלאת יצירות לרשת P2P, דהיינו העמדתם בספריית שיתוף על מחשב המשתתף, אינה בגדר הפרת זכות יוצרים (על פסיקה זו הוגש ערעור).

יתר על כן, התוכנה הנפיצה ביותר – תוכנה "קאזה", מופצת ע"י חברה הרשומה באיים הקריביים והפועלת מאוסטרליה.  אין ביכולתם של בתי המשפט האמריקאים לתת צו אפקטיבי כנגד מפיצת תוכנה זו. לא זו אף זו, בתי משפט במדינות שונות הגיעו למסקנות שונות מזו של בית המשפט העליון בארה"ב. בפרשה אחת, פסק בית משפט הולנדי באופן דומה לפסיקת שתי הערכאות הראשונות בארה"ב, וקבע שלא ניתן למנוע את פעילותה של קאזה, זאת מהנמקות דומות להנמקות של עמיתיו האמריקאיים. הלין נוסף נגד תוכנה זו תלוי ועומד באוסטרליה. אין לדעת כיצד תשפיעה הפסיקה הנוכחית על פסיקת בית המשפט האוסטרלי, או על פסיקתו של בית משפט אחר במדינה אחרת, אולם העולם, ובכלל זה עולם זכויות היוצרים ביטא לא אחת את עצמאותו מארה"ב, ובעידן שבו מורגשת התנגדות לדומיננטיות האמריקאית בשטחים שונים של החיים בכלל, והתרבות בפרט, אין לצפות לצייתנות אוטומטית ואוניברסלית לפסיקות בית המשפט העליון שיושב בוושינגטון.

ומה עם ההיבט הישראלי? אצלנו טרם אומצה דוקטרינת ההפרה התורמת בזכויות יוצרים, אולם כפי שמוסבר בספרנו "זכויות יוצרים" ,קיימת מגמה בפסיקה שתוביל, לדעתנו, להכרה שכזו בעתיד. כמו כן, החקיקה בעניין העתקות ביתיות אינה מתירה כיום הורדת יצירות מהאינטרנט, אם כי תזכיר חוק של משרד המשפטים בנושא מציע להרחיב את הפטור הקיים באופן שיוכל לחול גם על העתקות באמצעי זה (היקף הכיסוי יהיה תלוי בחקיקת משנה שתגדיר את האמצעים שעליהם מותר להעתיק יצירות). אם כן, הדין הישראלי אינו מותאם באופן מיטבי להתמודות עם רשתות ה- P2P והאתגרים שהם מציבים לפרשן המשפטי המבקש ליצור איזון ראוי בין ההגנה על זכויות היוצרים לבין עידוד הפיתוח הטכנולוגי.

 

Supreme Court of the , Case No. 04-480 Metro-Goldwyn-Mayer Studios, Inc, et al v. Grokster, Ltd., et al.