מאי 2006
בית המשפט באנגליה דחה את תביעת הסופרים מייקל בייג'נט וריצ'רד ליי נגד דן בראון, מחבר רב המכר "צופן דה וינצ'י'", ובכך נתן הכשר הן לספר והן לסרט המבוסס עליו שיצא בימים אלה לאקרנים. התובעים טענו שבראון הפר את זכויות היוצרים שלהם בספר "The Holy Blood and The Holy Grail". ספר זה עושה שימוש משולב בעובדות ורעיונות היסטוריים על מנת להציג את התיזה, כי שושלת ישו נמשכת עד היום בזכות צאצאיה של "אשתו" מריה מגדלנה, אשר הצליחה לברוח מארץ הקודש לאחר צליבתו של ישו, עם ילדו, בעזרתם של נזירים צרפתיים . על-פי התיזה, המשכה של השושלת נשמר בסוד במשך השנים, בדרכים שונות.
ספרו של בראון הוא רומן ואולם הוא עושה שימוש רב בעובדות היסטוריות ובמרכזו, אותה התיזה המונחת ביסוד ספרם של התובעים. יצוין, כי אף מחברים אחרים הציגו, בצורה זו או אחרת את אותה התיזה.
כלל יסוד בדיני זכויות יוצרים הוא, שזכויות יוצרים אינן מגנות על עובדות היסטוריות או על רעיונות, ובכלל זה, גם לא על תיזות. התובעים, שהיו מיוצגים בידי אחד מהמומחים הנודעים לדיני זכויות יוצרים באנגליה, ניסו להתגבר על מגבלה זו בטענה כי בראון העתיק לא רק את הרעיונות והתיזות, כי אם את דרך הביטוי שלהן. תחילה טענו, שספרו של בראון חוזר על "הארכיטקטורה" של ספרם. לאחר מכן, נסוגו מטענה זו וטענו שבראון נטל מהם את המוטיב (theme) המרכזי, הקיים, לטענתם בחיבורן של 15 טענות או תיזות היסטוריות.
בראון לא הכחיש שהוא (או ליתר דיוק אשתו, אשר שימשה כתחקירנית הספר) קרא את ספרם של התובעים, אולם השופט לא נתן אמון רב לטענתו כי חשיפתו אל ספרם של התובעים הייתה רק בשלב מאוחר של ביצוע התחקיר. עם זאת, השופט דחה את טענת התובעים בדבר העתקת המוטיב המרכזי של ספרם, והוא אף קבע שמוטיב זה כלל אינו קיים בספר, אלא הומצא לצורך התביעה. בנפול טענה זו, נמצא שכל דמיון בין הספרים מצוי רק ברעיונות ההיסטוריים. הואיל ואלה אינם מוגנים בזכות יוצרים, נדחתה הטענה להפרת זכויות.
וכך, מתביעה מתוקשרת זו, נשאר אך אשרור של אחד הכללים הבסיסיים ביותר בדיני זכויות יוצרים וכן מספר לא מבוטל של אנקדוטות. הראשונה בהן היא התיזה, המוזכרת בפסק הדין עצמו, לפיה תביעה זו לא הייתה אלא תרגיל ביחסי ציבור במימון המו"ל רנדום האוז, המוצאיה לאור של שני הספרים! בין שיש בתיזה זו ממש, בין לאו, מכירות ספרם של התובעים זינקו בזמן המשפט פי עשרה!
עם זאת, פרס האנקדוטה הראשית מגיע ללא ספק לשופט סמית', שהכניס לפסק דינו צופן פרטי, אותו הצליח לפענח עיתונאי ה"טיימס", אשר גילה כי השופט טרח להחביא בפסק דינו את שמו של אדמירל בריטי.
מה עוד אפשר להגיד, הבריטים האלה...
(Baigent v. Random House Group Ltd., [2006] EWHC 719 Ch)
