עו"ד טוני גרינמן ואניב סינטוב
אפריל 2016
בית המשפט העליון (מפי השופט נ' הנדל ובהסכמת השופטים י' דנציגר וע' פוגלמן), דן באחרונה בערעור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, שלא להתיר את פרסומן של קלטות חקירה, המתעדות באופן קולי וחזותי, את חקירתם של גבר ואישה, שהורשעו לפני מספר שנים בפרשת רצח שזעזעה את המדינה ומרצים מאסר עולם. בית המשפט נתבקש להתיר את פרסום הקלטות כחלק מסדרה תיעודית שיצר הבמאי דרור מורה (במאי "שומרי הסף") עבור רשות השידור (הנמצאת בפירוק ותוחלף בקרוב ע"י תאגיד השידור הציבורי).
הצורך בבקשה לאישור של בית המשפט לפרסום נובע מסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, שקובע כי אין לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית המשפט. תכלית האיסור היא שמירה על טוהר ההליך השיפוטי והגנה על כבודם ופרטיותם של נחקרים.
כבר בעת ניהול משפט הרצח, הגישה רשות השידור שתי בקשות להתרת פרסום קלטות החקירה ושחזור מעשה הרצח שהוגשו כראיות במסגרת המשפט, אולם בקשות אלה נדחו על-ידי בית המשפט בהתחשבו בפגיעה אפשרית בהליך המשפטי והחשש לפגיעה בפרטיות הנחקרים.
לאחר שהוכרעו הערעורים על ההרשעות, פנתה רשות השידור שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר את פרסום הקלטות. לטענת הרשות, השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות שדחו את בקשותיה אינם קיימים עוד, ולמצער אינם גוברים על האינטרס הציבורי שבפרסום. עוד נטען כי הרוצחים וכן המדינה, נתנו את הסכמתם לפרסום המבוקש, בכפוף להסתייגויות מינוריות שרשות השידור קיבלה על עצמה, ולאחר שהתחייבה לטשטש כל דמות של צד שלישי באופן שאינו מאפשר את זיהויה. לפיכך, גם השיקול בדבר פגיעה בפרטיות הנחקרים אינו רלוונטי עוד. בית המשפט המחוזי התיר את פרסום הקלטות, בכפוף לתנאים.
כשבוע לאחר מכן, רשות השידור החלה בפרסום קדימונים לסדרה, שכללו קטעים נבחרים מתוך הקלטות, וכמוה גם גופי תקשורת אחרים פרסמו קטעים מאותן הקלטות. או אז, הגישה האישה בקשה דחופה לבית המשפט המחוזי, לקיים דיון חדש בהחלטה ולהשמיע את עמדתה המתנגדת לפרסום הקלטות. גם מטעם אחיותיה הקטינות של הילדה המנוחה, הוגשה בקשה דחופה להצטרף להליך. אלה מודעות לכך שאימן ביצעה מעשה רע, אולם אינן יודעות את כל הפרטים. האישה טענה בדיון כי הסכמתה לפרסום ניתנה שלא מדעת או שלא מהבנה מלאה, ואילו הגבר טען כי הסכמתו התבססה על מצב עובדתי לפיו הקטינות אינן מעורות בפרטי הפרשה, אך לאור החשש החדש כי הפרסום יגרום להן נזק, הוא חוזר בו מהסכמתו. על רקע זה, החליט בית המשפט המחוזי לשנות את החלטתו הקודמת, ולהורות על איסור פרסום הקלטות.
השופט הנדל ציין כי סעיף החוק המאוזכר משקף נקודת איזון שקבע המחוקק ביחס לאינטרסים וערכים נוגדים. הוא עמד על שישה שיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להתיר פרסום חזותי או קולי של חקירה:
א. על מבקש היתר פרסום לשכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות ואינטרס משמעותי המצדיקים חריגה מהכלל של איסור פרסום.
ב. לנוכח התכלית של הגנה על כבודם ופרטיותם של הנחקרים, יש להביא בחשבון את עמדתם. התנגדות הנחקר לפרסום מהווה שיקול נכבד שלא להתיר את הפרסום. אולם, אין די בהסכמת הנחקר לפרסום, שכן יש לבחון גם את שאר התכליות העומדות ביסוד האיסור.
ג. יש להביא בחשבון גם את האינטרסים של צדדים שלישיים, שאינם הנחקרים, העלולים להיפגע מהפרסום ולשקול את טובתם.
ד. יש לתת את הדעת לשלב הדיוני בו מצוי ההליך המשפטי. ככל שמדובר בשלב מוקדם יותר, כך תיטה הכף לעבר איסור פרסום החקירה, מחשש להשפעה על ניהול משפט תקין וטוהר ההליך. ברם, הדבר אינו מוביל למסקנה אוטומטית כי פרסום יוּתַר בשלבים מתקדמים של ההליך, ובייחוד לאחר שהסתיים.
ה. יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבבסיס בקשת הפרסום. לא די בכך ש"העניין לציבור" בפרסום יהיה ערטילאי. נדרש, כי פרסום קלטת החקירה יהיה בעל חשיבות ממשית לצורך בחינת התנהלות הגורם השלטוני, והמשטרה בכללו, וכי ישרת אינטרס ציבורי חשוב וחיוני בפרסומו.
ו. סוגיית המידתיות - סעיף החוק מתייחס לתיעוד חזותי או קולי ואינו אוסר על עצם פרסום תוכן החקירה או המלל שלה בדרכים אחרות (ומכאן שפגיעתו בחופש הביטוי מוגבל). אף לכך יש חשיבות בבוא בית המשפט לשקול את הדברים.
שיקולים אלה אמנם אינם מהווים רשימה סגורה או ממצה, אך על בית המשפט לשוותם לנגד עיניו בבואו להכריע בבקשה להתרת פרסום חומר חקירה, תוך עריכת איזון בין השיקולים הנוגדים הן ברמה העקרונית והן ברמה הקונקרטית, ביישומם על נסיבות המקרה והתחשבות בייחודו.
בבואו להכריע במקרה שלפנינו, קבע השופט הנדל כי במישור הקונקרטי, רשות השידור לא הראתה כי חל שינוי נסיבות כזה המחייב סטייה מההחלטה הקודמת שלא להתיר את הפרסום. אמנם, מאז ההחלטה הקודמת בערעור הוכרע דינם של הרוצחים וגזר הדין בעניינם הפך לחלוט, אולם, השלב הדיוני בו מצוי ההליך הינו רק אחד השיקולים, ואינו בהכרח העיקרי שבהם. בשלב זה שלאחר סיום המשפט, האינטרסים ש"מחוץ להליך גופו", עוברים לקדמת הבמה, ובהם שיקולים של הגנה על פרטיות הנחקרים וכיבוד רצונם. בהקשר לכך, טענה רשות השידור כי בעת מתן ההחלטה המתירה פרסום הקלטות, התקבלה הסכמתה של האישה לפרסום, ואין להתיר כעת את חזרתה בה. אולם, השופט הנדל סבור כי אין לתת לשינוי העמדה משקל מכריע, שכן בין ההחלטה המתירה פרסום הקלטות לבין זו האוסרת אותו חלפו ימים ספורים בלבד. לפיכך, ניכר כי הרשות נקטה פעולות לקידום שידור הסדרה עוד לפני שניתנה ההסכמה, והסתמכותה על ההסכמה לא הסבה לה נזקים קשים כל כך המצדיקים התרת הפרסום.
רשות השידור טענה כי קיים אינטרס ציבורי עצום בשידור הסדרה, וקלטות החקירה במסגרתה, שכן, לשיטתה, תרומתה הייחודית של הסדרה היא בהבנה עמוקה של הפרשה, הכאה על חטא באי מניעת הפשע הנורא וזריעת ההבנה שיש למנוע את הפשע הבא. כן, טענה הרשות כי קיים הבדל מהותי ודרמטי בין פרסום תמלול החקירות לבין פרסום הקלטות המהוות תיעוד חזותי או קולי שלהן. בית המשפט ציין כי על כך, אין חולק, אולם אין בו די. כדי להצדיק היתר פרסום שכזה יש לשכנע כי האינטרס האמור בפרסם התיעוד החזותי או הקולי דווקא גובר על האינטרסים כבדי המשקל שעומדים מנגד, ומדוע לא ניתן להסתפק בדרכים אחרות, כגון פרסום התמליל.
מעבר לשיקולים לעיל, במקרה זה עמדה במרכז הדיון שאלת טובת הקטינות. ממכלול החומר שהובא בפני בית המשפט עולה בבירור כי פרסום תיעוד חזותי או קולי של הקלטות יפגע בהן. בין אם הקטינות תצפינה בקלטות בעצמן, ובין אם לאו. יתרה מזו, הקלטות מרכיבות את חלק הארי בסדרה, וקיומן של הקטינות אופף אותן. זאת ועוד, יש להתחשב בעובדה שלאחרונה ניתן צו אימוץ בעניינן, ולכן מדובר בתקופה רגישה במיוחד עבורן, ובפרט- משמדובר בקטינות שעברו תלאות רבות בחייהן הקצרים.
זאת ועוד, התייחס השופט הנדל לטענת רשות השידור בדבר זמינות המידע על הפרשת שקיימת זו מכבר ברשתות האינטרנט, לרבות קטעים מהחקירה שפרסומם מבוקש. על כך, השיב השופט הנדל כי העובדה כי ניתן להגיע אל החומר אינה גוררת בהכרח את המסקנה כי יש להתיר את הפרסום המבוקש. שנית, ובה בעת, על המדינה והגורמים הרלוונטיים לדאוג להסרת החומר האמור מהאינטרנט בהקדם, ככל שהדבר טרם נעשה.
לבסוף, ציין השופט הנדל כי באופן ריאלי, אמנם אין להיתמם ולחשוב כי הקטינות לא תיחשפנה לסיפור חייהן הקשה, במלוא עוצמתו וחריפותו, אולם השאלות העומדות על הפרק הן כיצד ומתי. עוד, סבר השופט כי האינטרסים עליהם מצביעה הרשות יוכלו לבוא על סיפוקם בעתיד, כשהקטינות תגדלה ותתבגרנה, מבלי שהדבר יהא כרוך בפגיעה בטובתן ושלומן כבעת הזו.
ניתן ללמוד רבות ממקרה זה:
ראשית, המקרה מספק הנחייה ברורה לכל יוצר, מפיק וגוף תקשורת שמבקש לפרסם תיעוד קולי או ויזואלי של חקירת חשוד, אודות השיקולים שיובאו בחשבון בידי בית המשפט בבואו לדון בבקשת פרסום.
שנית, יושם לב שהסעיף עוסק רק בתיעוד ויזואלי וקולי של חקירה. לעומת זאת, אין איסור אפריורי על פרסום, שלא אמצעות תיעוד ויזואלי או קולי, של דברים שנאמרו בעת חקירה, אולם ניתן לבקש צו איסור פרסום בקשר אליהם ותמיד יש לקחת בחשבון השלכות הפרסום במישור דיני הגנת הפרטיות, לשון הרע ודינים רלוונטיים אחרים.
שלישית, המקרה מדגים את הגישה המחמירה שבה נוקטים בתי המשפט בכל הקשור להגנה על קטינים מפרסומים מזיקים.
רביעית, המקרה ממחיש את הסיוט של כל יוצר או מפיק – המרואיין או מצולם שחתם על כתב הסכמה וחזר בו. במקרה זה בית המשפט אמנם איפשר לאישה וגבר לחזור בהם מהסכמתם לפרסום, אולם תרמו לכך קוצר הזמן שעבר בין ההסכמה לבין החזרה, וכמוהן ובעיקר – עניינן של הקטינות. על כן, אין להסיק מכך שבכל מקרה יותר למרואיין או למצולם לחזור בו מהסכמתו באופן דומה.
ע"פ 2476/15 רשות השידור (בפירוק) נ' מדינת ישראל (5.4.2016)
