זכויות יוצרים וחופש הביטוי: לילה במוזיאון

 

 

פסק דין חדש של כב' השופטת רות רונן בבית המשפט המחוזי בתל אביב עוסק במפגש בין דיני זכויות יוצרים וחופש הביטוי האמנותי.

 

עניין התביעה הינו עתירת מוזיאון תל אביב כנגד בקר האבטחה של המוזיאון אשר היה שותף ליצירת סרט שצולם במוזיאון תל אביב, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המוזיאון. מוזיאון תל אביב ביקש למנוע את הצגתו של הסרט.

 

הנתבעים הינם עובד המוזיאון אשר חבר יחד עם אחר לשם הפקת סרט שעניינו ביקורת על החלל המוזיאלי. עובד המוזיאון אפשר לנתבע השני להיכנס למוזיאון לאחר שעות הפעילות, ויחדיו עשו שימוש במצלמות האבטחה של המוזיאון, תוך חיבור מצלמה פרטית שלהם למערכת האבטחה המותקנת במוזיאון לצורך הקלטת הסרט שמתעד אינטראקציה בין הנתבעים לבין המיצגים במוזיאון.

 

המוזיאון טען כי הצגת הסרט מהווה פגיעה כפולה – ראשית, הסרט מעמיד בסימן שאלה את רמת סידורי האבטחה של המוזיאון והאמון על שמירת היצירות המוצגות בו. שנית, הסרט הביא את המוזיאון לנהוג באופן שעשוי להצטייר כלא ראוי ועלול לפגוע בשמו הטוב של המוזיאון ובמוניטין שצבר כמקום שמור ובטוח.

 

כמו כן, טען המוזיאון לזכות יוצרים בסרט בהיותו מעביד של הבקר. הפצת הסרט ע"י הבקר יהווה, לפי טענה זו, הפרת זכות יוצרים.

 

הנתבעים טענו כי הענקת סעד של צו מניעה למוזיאון תהיה סעד קיצוני אשר יפגע באופן בלתי סביר בזכותם לחופש ביטוי אמנותי, זכות המהווה זכות יסוד.

 

השאלה המרכזית הנדונה בפסק הדין הינה שאלת חופש הביטוי האומנותי וזכות הבעלות של עובד על יצירה שנעשתה במקום עבודתו, על אף שנוצרה תוך ביצוע עוולה אפשרית.

 

האם סרט הוא יצירת אמנות? השופטת רונן קבעה כי על ביהמ"ש להניח כי כל יצירה שיוצריה התיימרו בעת יצירתה ליצור יצירת אמנות היא יצירת אומנות, ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש לשפוט את טיבה וערכה של היצירה. בנוסף, השופטת דוחה את טענת המוזיאון לפגיעה בשמו הטוב, בנימוק כי אם אכן נעשתה פגיעה במוזיאון, אין היא נובעת מהצפייה בסרט, כפי שנטען על ידי המוזיאון, אלא מפרסום המקרה אותו המוזיאון לא ניסה למנוע. גם לו היה מוכח כי פרסום הסרט עלול לגרום נזק למוזיאון, היה מקום לשקול את הנזק הזה אל מול זכותם של הנתבעים לחופש היצירה האומנותית, זכות שהיא חלק מהזכות לחופש הביטוי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר התובעים מבקשים צו מניעה לפני הקרנת הסרט האמור.

 

המוזיאון טוען כי לאור ס' 5 לחוק זכויות יוצרים, לו הבעלות על הסרט ובהתאם לזאת קנויה לו הזכות להחליט על השימוש אשר ייעשה בסרט. ס' 5 קובע כי מחברה של יצירה יהא הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, אלא אם היה עובד אצל אחר והיצירה נעשתה תוך עבודתו אצל אותו אדם, ואז יהא המעביד בעלי זכות היוצרים ביצירה.

 

בפסק הדין, כב' השופטת רונן מצטטת מספרו "זכויות יוצרים" של עו"ד טוני גרינמן הסבור כי המבחן אם יצירה תיחשב כיצירה שנוצרה תוך כדי העבודה אינו מודד רק את ממד הזמן, אלא גם את המטרה שלמשה נוצרה היצירה, דהיינו היצירה תיחשב כיצירה שהזכויות בה בידי המעביד רק אם נוצרה למטרותיו של המעסיק. במצב דברים בו היצירה נוצרה בזמן העבודה אך לא למטרתה, אף אם זו הפרה משמעתית, אין זה מצדיק העברת בעלות ביצירת העובד אל המעביד. עם זאת, אין מניעה כי יינקטו צעדים משמעתיים כנגד העובד או סנקציות פליליות או נזיקיות נגדו.

 

השופטת מוסיפה ואומרת כי לא ניתן לראות את הסרט כיצירה שיצר עובד המוזיאון תוך כדי עבודתו בשל מספר טעמים: הסרט לא נוצר על רקע דרישה של המוזיאון, אלא נוצר ללא פיקוח ושליטה של המוזיאון על מהלך העבודה, בניגוד לחובותיו של העובד במסגרת עבודתו. יתרה מזאת, היצירה נועדה לשימוש אישי של הנתבעים. העובדה שלמוזיאון הייתה תרומה מסוימת ליצירה, לאור השימוש בשטח ובמצלמות האבטחה של המוזיאון, אין די בה לקבוע כי היצירה נוצרה תוך כדי עבודתו של בקר האבטחה.

 

שאלה נוספת בה עוסק פסק הדין היא האם יש למנוע את הקרנת הסרט משום שנוצר תוך ביצוע עוולה? הצגתו של הסרט מהווה מימוש זכות הנתבעים לחופש ביטוי אומנותי. שלילתה של זכות יסוד זו עליה להיעשות רק במקרים נדירים, כאשר קיימת הצדקה משמעותית לכך. שלילת זכות זו שוללת למעשה גם את זכותו של הקהל הפוטנציאלי להתרשם מהדברים ולהביע את עמדתם, ובכך גם מהווה פגיעה בנדבך חשוב של המשטר הדמוקרטי ושל התפתחות התרבות והאומנות.

 

כן, ההלכה הפסוקה הכירה בזכויות משתמשים, יוצרים אחרים והחברה בכללותה, כחלק מאינטרסים המהווים חלק מתכליות זכות היוצרים.

 

במקרה בו עסקינן אין המדובר בהקרנת סרט הפוגעת בזכות צד ג' או מסבה לו נזק כלשהו. לפיכך, אין למנוע הקרנה של סרט, רק משום שנוצר תוך ביצוע עוולה, כאשר הקרנתו הלכה למעשה לא תגרום לנזק נוסף. על הסעדים אותם מבקש המוזיאון ביחס לעוולה שבוצעה על ידי הנתבעים להיות במישור הפלילי והכספי, ללא פגיעה בציבור הרחב כתוצאה מגניזת היצירה.

 

אם כן, אין צורך להוסיף סנקציה נוספת – אי הקרנת הסרט, בנוסף על הסנקציות לעיל, שכן יש בזו כדי להעניש שלא לצורך הן את יוצרי היצירה והן את קהל הצופים הפוטנציאלי.

 

משום האמור לעיל, השופטת קבעה כי דין התביעה להידחות. אין חולק כי הנתבעים נהגו שלא כדין ביצירת הסרט, אך אין בכך בכדי למנוע הקרנתו ולהציב הגבלה בלתי סבירה על חופש הביטוי האומנותי של יוצריו. יש ליתן לחופש הביטוי, הוא זכות יסוד של כל אדם, משקל רב יותר במסגרת האיזון בינו לבין אינטרסים אחרים. יש להגבילו רק במקרים חריגים המצדיקים את ההגבלה, כאשר עליה להיעשות במידתיות הנדרשת.

 

יצוין כי המבחן שאימץ בית המשפט לקביעה אם מדובר ביצירה שבבעלות המעביד מעוגן עתה בחוק זכות יוצרים החדש שייכנס לתוקף במאי, 2008.

 

ת"א (מחוזי ת"א) 1395/05 מוזיאון תל אביב לאמנות נ' ספרוקט (לא פורסם, 31.12.2007)