ש"י עגנון לכל נפש
מאת: עו"ד טוני גרינמן
פסק דין שניתן על-ידי השופט בנימיני מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ממחיש את ההיקף המצומצם של זכות יוצרים ביצירה ביוגרפית. פרופסור דן לאור, חוקר בולט של הסופר הנודע ש"י עגנון כתב ביוזמתו ספר ביוגרפי מקיף בן 750 עמודים אודות הסופר, בשם "חיי עגנון". משסיים לכתוב את הספר, העביר המחבר את זכויות היוצרים בספר לבית שוקן להוצאת ספרים וזו הוציאה את הספר לאור. כעבור עשר שנים הוזמן הסופר לכתוב ביוגרפיה נוספת אודות עגנון, הפעם במסגרת סדרת חיבורים אודות גדולי הרוח והיצירה בתולדות עם ישראל, בעריכת פרופ' אבי רביצקי וביוזמת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
בית שוקן גרסה כי היצירה השנייה מהווה "יצירה נגזרת אסורה" של היצירה הראשונה. לטענת התובעת, הספר החדש אינו מכיל "תובנה יצירתית משמעותית ומקורית". כמו כן, טענה התובעת כי היצירה המאוחרת מעתיקה חלקים מהותיים מהביוגרפיה הראשונה. בית המשפט דחה את התביעה. בהתייחסו לטענה כי הספר השני הינו יצירה נגזרת ציין בית המשפט כי טענה זו סותרת את הטענה הנוספת בדבר העדר תובנה יצירתית מקורית, שכן על-פי חוק זכות יצורים החדש יצירה נגזרת היא "יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת". על כן, בכדי להראות יצירה נגזרת אסורה, היה על התובעת להראות כי הנתבע דווקא הוסיף ליצירה הראשונה משהו מקורי מעצמו, ולא רק שהעתיק מהיצירה הקיימת, ללא כל תוספת יצירתית משלו. בית המשפט אף סבר, כי קיימת מידה של חוסר קוהרנטית בהעלאה בו זמנית של עילה להעתקה ועילה ליצירה נגזרת אסורה: לביסוס האחרונה יש להראות תוספת יצירתית מקורית על היצירה הראשונה (כגון הפיכת ספר לסרט), והרי שלא זו המשמעות ל"העתקה". על-פי קביעת בית המשפט המבחן לקיום יצירה נגזרת אסורה הוא אם ניתן לזהות ללא כל קושי את יצירת המקור ליצירה (על אף המקוריות שביצירה הנגזרת עצמה, ט.ג.) ; כדי להוכיח העתקה, יש להראות העתקת חלקים מהותיים מהביטוי המקורי שביצירה.
כדי להוכיח את הטענה השנייה בדבר העתקת היצירה, הציגה התובעת בפני ביהמ"ש טבלה המשווה קטעים מקבילים בין היצירות. אולם ההלכה היא כי בכדי לבדוק דמיון מהותי בין יצירות, על ביהמ"ש להתרשם מהיצירה כולה ולא די בכמה נקודות דמיון אקראיות הפזורות לאורך היצירה. על התובעת להוכיח העתקת חלקים ממשיים ומהותיים. לא הכמות קובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. במקרה זה, סבר בית המשפט כי הדמיון בין היצירות אינו פרי העתקת הביטוי המקורי שבספר הראשון, אלא תולדה ישירה לעובדה כי מדובר בביוגרפיות שנעשו על אותו אדם. קיימת אמנם הגנה על יצירות עובדתיות, אך זו מתפרסת על אופן ביטוי העובדות בלבד, ולא על העובדות עצמן (סעיף 5(4) לחוק זכות יוצרים). לפיכך, עובדות חייו והעובדות אודות יצירותיו הספרותיות של עגנון אינן מוגנות. רק האופן שבו מוגשות העובדת לקריאה, לרבות הסדר שבו הן מוגשות וצורת עריכתן, נתונים להגנה. מכיוון שאפשרויות הגשת העובדות מוגבלות, כדי שתקום עילה להפרת זכות יוצרים ביצירה ביוגרפית, יש להצביע על דמיון רב בין שתי היצירות, עד כדי העתקה כמעט מלאה. במקרה זה, היצירה החדשה, בניגוד לראשונה, הינה עממית, הפרקים בה סודרו באופן שונה מהסדר בספר הראשון והיא פונה לקהל הרחב, בעוד היצירה הראשונה פנתה לקהל של חוקרים ואקדמאים. כמו כן, הנתבע רשאי היה לבסס יצירתו השנייה על סמך הידע הרב שצבר במשך שנות מחקרו על ש"י עגנון, ואף על ידיעות שהעלה על הכתב (בין היתר בספרו הישן). אין במעשים אלו כדי ליצור יצירה נגזרת ליצירה הראשונה, כל עוד לא נעשה שימוש בביטוי המקורי. יתרה מזו, היצירה החדשה מוסיפה ממחקרים שנערכו לאחר פרסום הספר הראשון ואינה כוללת אזכורים, כפי שעושה הראשונה. גם המלל שונה. אם כן, מדובר בשתי יצירות שונות, שהשנייה לא מהווה התקציר של הראשונה.
בית המשפט בחן בנוסף את המערכת החוזית בין התובעת לנתבע. החוזה בין התובעת לנתבע חייב את הנתבע להציע להוצאה לאור כל ספר חדש שירצה לפרסם. השופט קבע שאם התובעת טענה כי הספר מועתק, לא יכולה היא כעת לטעון כי עסקינן ב"ספר חדש". בנוסף, העלה ביהמ"ש חוסר נחת מהסעיף הגורף והבלתי מידתי. ביהמ"ש המשיך ובחן אם יש בהוצאת הספר השני הפרה של החובה לקיים חוזה בתום לב. משמעות החובה היא להימנע מפגיעה ברוח העסקה ומטרותיה. במקרה דנן פעל הנתבע בתום לב, שכן לא יכול היה להציע לתובעת להוציא את הספר, שהיה מיועד להיות חלק בסדרת ספרים של הוצאה לאור אחרת, וכן חלפו עשר שנים בין ההוצאות לאור. השופט ציין כי בהיעדר נסיבות שכאלו, מחבר ביוגרפיה או מדריך טיולים אינו יכול לכתוב במקביל שתי יצירות מאותו סוג, גם אם הדבר לא נאסר עליו מפורשות בחוזה, וזאת מכוח החובה לקיים חוזה בתום לב.
הערה: נראה לנו כי אין סתירה בהעלאת טענת העתקה וטענה לעשיית יצירה נגזרת אסורה במקביל. יצירה נגזרת, שיש בה תרומה מקורית של עושה היצירה, יכולה, ובמרבית המקרים, אף חייבת, לכלול גם חלקים מהותיים מיצירת המקור אשר הועתקו ליצירה הנגזרת ומופיעים בה לצד התרומות המקוריות החדשות של עושה היצירה הנגזרת. למעשה, שאלת קיומה או אי-קיומה של יצירה נגזרת חשובה יותר לשאלה, אם עושה היצירה הנגזרת זכאי לזכות יוצרים ביצירה בתור שכזו, מאשר לשאלה אם הופרה זכות יוצרים ביצירת המקור על-ידי עושה היצירה הנגזרת.
ת.א. (מחוזי ת"א) 1639/08 בית שוקן להוצאת ספרים נ' לאור (31.5.09). קובי פנחס השתתף בסיכום פסק הדין.
