בתום הליך משפטי ממושך, החזיר בית הלורדים באנגליה למתיו פישר את חלקו בזכויות היוצרים בשיר המפורסם "גוון לבן יותר של חיוורון", אותן הזניח במשך 38 שנים.
השיר "גוון לבן יותר של חיוורון" של להקת "פרקול הרם" יצא לראשונה בשנות השישים. לפי נתוני הביי. ביי. סיי, הוא השיר המושמע ביותר ברדיו בבריטניה מאז ועד היון. את הלחן לשיר כתב סולן הלהקה והפסנתרן שלה, גרי ברוקר. המילים נכתבו ע"י מנהל הלהקה קיית' ריד. השיר הוקלט לראשונה בביצוע של הלהקה טרם הצטרפותו של פישר, שהיה אז בן עשרים. זמן קצר לאחר ההצטרפות, הוא הוסיף לתחילת השיר ריף באורגן, שהפך לקטע המוכר ביותר שלו, וכן נגינת "קונטרה" המלווה את הלחן לכל אורכו. זכויות היוצרים בשיר נרשמו על שם חברה בשליטתם של ברוקר וריד וכך הם שלטו בו וקיבלו את מלוא התמלוגים עליו במשך שנים.
והנה, אחרי 38 שנים (!) התעורר פישר וטען כי כמחבר של קטעי האורגן, הוא צריך להיחשב כמחבר משותף של השיר ואחד מבעלי זכויות היוצרים בו. לאחר שנתקבלו החלטות סותרות בערכאה ראשונה ובבית המשפט לערעורים, הגיעה התביעה לבית הלורדים, הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר באנגליה. בית הלורדים פסק, כי אכן קטע האורגן הוא חלק מהותי מהשיר וכי יש בחיבורו כדי להעניק לפישר 40% מזכויות היוצרים ביצריה המוסיקלית, דהיינו בלחן. בית הלורדים דחה את טענת ברוקר, כי פישר העביר את זכויותיו לחברה של ברוקר וריד במשתמע, שכן לא הייתה כל עדות כי היצירה הוזמנה במיוחד מפישר, כי היה מובן לצדדים שזכות היוצרים תהיה שייכת לחברה, או שהמהות הכלכלית של "העסקה" חייבה שזכויות בשיר יהיו של החברה.
עם זאת, התעוררותו המאוחרת של פישר עלתה לו ביוקר. בית המשפט דחה אמנם את טענת ברוקר כי שתיקתו ארוכת השנים צריכה להתפרש כוויתור מוחלט על זכויותיו. אולם, הוא קבע כי יש בשתיקה זו כדי ליצור מניעות לגבי כל תביעות עבר. זאת, משום שהשתיקה יצרה מצג של השלמה עם המצב, שעל פיו כלכלו ברוקר ויתר חברי הלהקה את צעדיהם ואת הוצאותיהם. משמעות הדבר שתביעתו של פישר לתשלום תמלוגים בגין שש השנים שקדמו לתביעה (תקופת התיישנות באנגליה) נדחתה והשתתפותו בהן תהיה רק לעתיד. כך גם השתתפותו בשליטה על הזכויות ביצירה. יתרה מזו, בית המשפט ציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי נראה כי יש לפרש את חוזה ההקלטה בין חברי הלהקה לבין החברה כמקנה לחברה רישיון לנצל את השיר במסגרת ההקלטה המקורית, נשואת החוזה, ללא חובה בתשלום תמלוגים. אם כך, פישר לא יוכל ליהנות מתמלוגים בגין השמעות של ההקלטה המפורסמת, אם כי יוכל לקבל תמלוגים בגין השמעות של מאות גרסאות הכיסוי של השיר. כמו כן, למרות שפישר הוא מעתה בעל זכות יוצרים משותף בשיר, בית הלורדים ציין כי כל בקשה שלו לצו למניעת ניצול כזה או אחר של השיר בידי החברה תצטרך לידון בפני עצמה. יש להניח שבמקרה כזה, תתעורר שוב סוגיית השיהוי.
זהו ללא ספק פסק דין חשוב שיעורר מחלוקות בתעשיית המוסיקה ובחוגי זכויות היוצרים בכלל.
אוגוסט, 2009
Fisher v. Brooker and Others [2009] UKHL 41
