חוק פורש רשת רחבה של זכויות שחלות גם ברשת האינטרנט. סעיף 12 לחוק מחיל בפירוש את הזכות הבסיסית, היא זכות ההעתקה, על המדיה הדיגיטלית.מעתה, ברור כי העלאת יצירות לרשת והורדתן ממנה תיחשב כפעולת העתקה כמשמעה בחוק. העותק הדיגיטלי שנוצר אגב פעולות אלה ייחשב כ"עותק מוחשי" לצורך החוק, הגם שאינו בעל נפח פיזי. תחולתה של זכות הפרסום ברשת פחות ברורה, שכן פעולה זו מצריכה הוצאת עותקים לרשות הציבור. לכן, נשאלת השאלה אם העלאת עותק בודד לרשת, שאינו ניתן להורדה, חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 מנסה לספק כלים להתמודדות עם השאלות המשפטיות שמספק האינטרנט. עם זאת, הפתרונות שהחוק מספק הינם חלקיים בלבד, ונותרו שאלות רבות שלהן יידרשו בתי המשפט.
מהווה פרסום? שאלה זו אינה אקוטית, לפחות במישור זה, שכן סעיף 15 לחוק יוצר את זכות ההעמדה לרשות הציבור- היא הזכות להעמיד יצירה לרשות הציבור כך שתהיה לאנשים מקרב הציבור גישה אליה ממקום ובמועד, לפי בחירתם. זכות זו, שמקורה באמנת זכויות היוצרים של ארגון הקניין הרוחני העולמי מ- 1996, נוצרה על מנת להעניק לבעלי זכויות יוצרים שליטה על העמדתן של יצירות לציבור ברשת, כך שהן זמינות לציבור לפי דרישה. היא תחול בין שהיצירה זמינה רק לצפייה, האזנה או קריאה, ובין שהיא כלולה בקובץ, הניתן להורדה.
זכות השידור אף היא חלה באינטרנט. סעיף 14 לחוק מגדיר פעולה זו כהעברה קווית או אלחוטית של צלילים, מראות, או שילוב של צלילים ומראות, הכלולים ביצירה לציבור. הגדרה זו מתלבשת בצורה יפה על פעולת הזרמה של סרטים או הקלטות מוסיקליות ברשת, ואין ספק כי כוונת המחוקק הייתה שתחול עליה. פסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מפי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בעניין הפרמייר ליג נ' פלוני, שקובעת, כי אין לזכות השידור תחולה באינטרנט, מנוגדת, בכל הכבוד, לא רק ללשון החוק, אלא גם לתכליתו ולהיסטוריה החקיקתית שלו.
הזכות לעשיית יצירות נגזרות על-פי סעיף 16 לחוק חלה באינטרנט. לעומת זאת, זכות ההשכרה, שחלה על "עותקים פיזיים" של יצירה, כמו גם זכות הביצוע הפומבי, אינן רלוונטיות למדיום החדש, אם כי ייתכן ביצוע פומבי של שידור המבוצע דרך הרשת (כגון, כאשר בעל בית קפה ישמיע לציבור הנוכחים במקום, מוסיקה המשודרת בתחנת רדיו באמצעות הרשת).
פרק השימושים המותרים, הוא פרק ד', הינו אחד החידושים העיקריים בחוק. חלק חשוב מהשימושים ביצירות שהותרו בידי המחוקק ניתנים למימוש באינטרנט. סעיף 26 מתיר העתקה זמנית של יצירה, אם היא מהווה חלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי שמטרתו היחידה היא לאפשר העברה של היצירה בין צדדים ברשת תקשורת, על ידי גורם ביניים, או לאפשר שימוש אחר כדין ביצירה, ובלבד שאין לעותק האמור ערך כלכלי משמעותי משל עצמו. בכך, מנע המחוקק מצב שבו יצירת קבצי אינטרנט זמניים תהווה הפרת זכות יוצרים. סעיף 22, מתיר שימוש אגבי ביצירות צילום, ביצירות קולנועיות או בתקליטים, כאשר שימוש ביצירות כאמור הינו בר תחולה גם באינטרנט. עם זאת, יש לשים לב שסעיף 29 המתיר, בתנאים מסוימים, ביצוע פומבי של יצירות במוסדות חינוך, לא יחול באינטרנט, שכן לאחר הפרדת זכות הביצוע הפומבי וזכות השידור, הראשונה אינה חלה ביחס לשידורים. מכאן, שסעיף זה לא יכול לשמש מקור משפטי לשימוש ביצירות במסגרת הוראה מרחוק. אולם, ייתכן שפעולה זו תהיה בגדר שימוש הוגן.
אכן, החידוש החשוב ביותר בפרק ד' הוא בסעיף 19 לחוק, המתיר שימוש הוגן ביצירה למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. זוהי רשימה פתוחה של שימושים שאליה יכולים בתי המשפט להוסיף, תוך בחינת השימוש על-פי המבחנים שהותוו בסעיף 19(ב). הסעיף מבוסס על סעיף 107 לחוק זכות יוצרים האמריקני. בארה"ב, הוא שימש מקור להכשרת מנוע חיפוש התמונות של גוגל, שבמסגרתו מוצגים תוצאות החיפוש באמצעות תמונות ציפורן ממוזערות, שבאופן פורמאלי, הינן עותקים של המקור, והיו נחשבים להפרה של זכות היוצרים בו, לולא הקביעה הזו. בפסק הדין Perfect 10 v. Google, קבע בית המשפט הפדראלי לערעורים כי מדובר בשימוש "טרנספורמטיבי", שמגשים את מטרת דיני זכויות יוצרים. ואכן, נמצא כי מדובר בשימוש טרנספורמטיבי, דהיינו, שימוש ביצירה למטרה או בהקשר שונה ממטרתה או הקשרה המקורי, אשר אינה פוגעת באופן בלתי הוגן בניצול הרגיל של היצירה, הוא המפתח כיום בפסיקה האמריקנית, לקביעה כי בפנינו שימוש הוגן. והנה, באותה החלטה בעניין פלוני נ' הפרמייר ליג, שהוא הראשון שבחן לעומק את השימוש ההוגן על-פי החוק החדש, הגיעה השופטת אגמון-גונן למסקנה, כי הזרמה של שידורים חיים של משחקי כדורגל היא בגדר שימוש הוגן, למרות שאותו פלוני לא עשה דבר או חצי דבר טרנספורמטיבי ביחס לשידור. טענות דומות של מי שהפיצו ברשת יצירות ללא הרשאה נדחו, ובצדק, על-ידי בתי משפט אמריקניים. מכאן, שגם אם יש המצדדים בתוצאת פסק הדין מבחינת מדיניות השידורים, השימוש בדיני זכויות יוצרים להשגת מטרה זו אינו ראוי.
על-פי סעיף 47 לחוק, מי שמבצע ברשת פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 11, ללא הרשאתו של בעל זכות יוצרים, או מרשה לאחר לבצע את הפעולה, מפר זכות יוצרים, אלא אם הפעולה מותרת לפי החוק. השאלה היותר מעניינת בהקשר זה היא, מתי ייחשב אדם כמפר תורם של זכויות יוצרים ברשת? דוקטרינת ההפרה התורמת אינה מעוגנת באופן מפורש בחוק, אולם היא הוכרה זה מכבר על-ידי בתי המשפט בישראל (ראו פרשת בית שוקן נ' מפלגת העבודה, ידיעות תקשורת נ' גודוביץ) והיא מוצאת עיגון בסעיף 52 לחוק, המחיל על הפרת זכות יוצרים את הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובכלל זה את סעיף 12, שדן באחריות של משתתף ומשדל. בהחלת ההפרה התורמת בישראל, ניסחו בתי המשפט את מרכיביה במונחים צרים שתאמו את נסיבות המקרים הספציפיים שעמדו לדיון. סביר שבהקשר לאינטרנט יאמצו בתי המשפט את ההגדרה הרחבה יותר הנהוגה בדין האמריקני, או הגדרה דומה. לפי הגדרה זו, הפרה תורמת מורכבת משלושה מרכיבים: הפרה ראשית בידי מפר ראשי; ידיעת המפר התורם אודות ההפרה של המפר הראשי; סיוע להפרה, או עידודה, או השתתפות מהותית בה (ראו, למשל, פרשת נאפסטר).
בארה"ב, דוקטרינת ההפרה התורמת שימשה מקור להטלת אחריות על מי שסייעו להפרות זכויות יוצרים המבוצעות על-ידי העמיתים ברשתות לשיתוף קבצים. אין ספק שהעמיתים ברשתות אלה מפירים זכויות יוצרים לפי הדין האמריקני כאשר מוחלפים ביניהם קבצים שמכילים עותקים מפרים של יצירות. עם זאת, מכיוון שהמחוקק האמריקני לא אימץ במפורש את זכות ההעמדה לרשות הציבור, קיימים שם חילוקי דעות בשאלה אם עצם העמדת היצירה לרשות העמיתים מהווה הפרה, גם בהעדר ראיה כי מישהו הוריד אותה. במדינות, כגון אנגליה, שאימצו את זכות ההעמדה לרשות הציבור הובהר, כי אכן העמדה כזו הינה בגדר הפרה (ראו Polydor v. Brown). בהטלת אחריות על גורמי הביניים ברשתות שיתוף בארה"ב, הושם תחילה דגש על כך שבעלי האתרים שמאפשרים את שיתוף הקבצים, משתתפים בהפרה באופן מהותי. כך, למשל בפרשת נאפסטר, שבה נקבע כי האתר שמקשר בין העמיתים, ושבו מאוחסן מאגר המידע אודות היצירות, מספק את "האתר והאמצעי" לביצוע ההפרה. בעלי האתרים נמצאו כמי שיודעים על ההפרות, בין שמדובר בידיעה ממשית ובין שמדובר בעצימת עיניים, או אף ידיעה קונסטרוקטיבית. התקדמות טכנולוגיית החלפת הקבצים אפשרה בהמשך למפתחי תוכנות חיפוש להפיצן לעמיתים באופן שלא רק החלפת הקבצים, אלא גם הליך החיפוש והתקשורת מתבצעים ללא היזקקות נוספת למפיץ התוכנה. בכך נמנעו מפיצי התוכנות מלהעמיד את עצמם במצב שבו הם נוטלים תפקיד פעיל בתהליך ההחלפה (לאחר הפצת התוכנה), או יודעים על החלפות ספציפיות שמתרחשות באמצעות הרשת. אף-על-פי-כן, פסק בית המשפט העליון של ארה"ב כי מפיצי התוכנות מסייעים להפרות ומעודדים אותן. נפסק, כי מי שמבסס את המודל העסקי שלו על שימוש מסיבי בתוכנה שלו להפרת זכויות יוצרים בידי העמיתים, אינו יכול לטעון להעדר ידיעה או להעדר מעורבות בהפרות (ראו פרשת MGM v. Grockster). פסיקות דומות ניתנו במדינות אחרות (ראו, למשל, את פסיקת בית המשפט האוסטרלי בעניין תוכנת "קאזה" (Universal Music Australia v. Sharman License Holdings).
לפי הדין הישראלי, החלפת הקבצים בין העמיתים לרשת תהווה הפרת זכות יוצרים, זאת, לפחות, כל עוד ההיתר לבצע "העתקות פרטיות", המעוגן בסעיף 3ג לפקודת זכות יוצרים, אשר הושאר על כנו ע"י המחוקק, לא חל על העתקות המבוצעות בעזרת מחשב. כמו כן, עצם העמדת היצירה לרשות העמיתים תהווה הפרה של זכות ההעמדה לרשות הציבור. חבותם של גורמי הביניים תידון לאור דוקטרינת ההפרה התורמת.
אחת השאלות המעניינות שתידרש בשלב כלשהו למענה מבתי המשפט היא, אם יצירת קישור ליצירה שהועלתה לרשת בידי אחר יכולה להוות הפרה של זכות היוצרים. בפרשת פרפקט 10 נ' גוגל, קבע בית משפט פדראלי לערעורים כי אין לראות בקישור, לכשעצמו, פעולה המפרה זכות יוצרים, שכן אין בקישור משום העתקה או הפצה של היצירה שאליה מבוצע הקישור. בית המשפט אימץ לעניין זה את "מבחן השרת", שבוחן היכן בפועל נמצא הקובץ המכיל את היצירה, והעדיפו על-פני "מבחן האינטגרציה" שבוחן את "מיקום" היצירה בעיני הגולש. עם זאת, בית המשפט לא שלל אפשרות שמי שיוצר קישור לעותק שמפר זכות יוצרים עלול להיות בגדר מפר תורם.
בארה"ב, הדיון בסוגיית הקישור מתמקד בזכות ההעתקה, זכות ההפצה וזכות השידור. זאת, משום שכאמור, המחוקק האמריקני לא אימץ במפורש את זכות ההעמדה לרשות הציבור. אצלנו תעלה השאלה אם קישור ליצירה שהועלתה לרשת בידי אחר יכול להיות בגדר העמדה של היצירה לרשות הציבור. נראה, כי לא די בקישור לכשעצמו להקים חבות, אולם כאשר מבוצע קישור עמוק, שיוצר סוג של אינטגרציה של החומר שאליו מבוצע הקישור בתוך האתר שממנו הוא מבוצע, ייתכן שתגבר הנטייה לראות בכך פעולת העמדה לרשות הציבור. קישור לעותק מפר יידון לפי כללי ההפרה התורמת.
למרות ההתקדמות בהסדרה החקיקתית של דיני זכויות היוצרים ברשת, העדרו של חוק שמסדיר את התנאים שבהם ספקי שירות יישאו באחריות, או יהיו פטורים מחבות בגין הפרת זכויות יוצרים פוגם קשות ביציבות המשפטית בתחום. פסקי הדין המעטים שהתייחסו לנושא בפריזמה של דיני זכויות יוצרים אינם אחידים והניתוח המשפטי בהם דל מאוד וחסרה התייחסות למורכבות הנושא. יש לקוות שתתקבל בעתיד הקרוב חקיקה שתסדיר סוגיה חשובה זו.
