היצירות אורקוליות כיצירה מוגנת
מאת עו"ד טוני גרינמן
יצירות קולנוע וטלוויזיה הן מן החשובות והמשפיעות שביצירות המודרניות והן מוגנות ללא ספק בזכות יוצרים. מרבית החוקים המודרניים, כגון אלה של ארצות-הברית, אנגליה וצרפת מכירות בקטגוריה נפרדת של הגנה על יצירות אורקוליות בכלל, או של יצירות קולנועיות המוגנות בזכות יוצרים כשלעצמן. אולם חוק זכות יוצרים הקיים בישראל נוסח עוד בתקופת הסרט האילם. מנסחיו לא הכירו את הקולנוע כפי שאנו מכירים כיום, ובוודאי לא חלמו על טלוויזיה, המשדרת תוכניות עלילתיות בידוריות ותיעודיות, ועל ספריות וידאו. לפיכך, הם גם לא יצרו קטגוריה מיוחדת של יצירות כאלה. באופן תמוה למדי, למרות שהמחוקק כבר נדרש ליצירות שהתפתחו בתקופות מאוחרות יותר, כגון תוכנות מחשב ומעגלים משולבים, הוא לא ראה צורך עד עתה להסדיר את סוגיית ההגנה על יצירות אורקוליות. אף על פי כן, יצירות אלה מוגנות כאמור בזכות יוצרים. טיב ההגנה והיקפה ייבחנו להלן.
חוקים זרים עושים שימוש במגוון מונחים שבגדרם מוגנות יצירות בקטגוריה הנדונה. המונח "יצירה אורקולית" הוא הרחב ביותר. מונח זה מופיע בחוק האמריקאי. בגדרה של הגדרה זו ניתן לכלול לא רק סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה אלא גם מסכים של משחקי וידאו ותוכנות מחשב, ותצוגות אור-קוליות שעושים שימוש בשקפים ובהקלטות. בחוקים אחרים, כגון החוק האנגלי ניתן למצוא את המילה "סרט". לכאורה זהו מונח צר יותר. הוא יכול לחול על מסכי וידאו ומחשב שיש בהם תנועה, אך לא יחול על תצוגה אורקולית, שאין בה ממד של תנועה.
המונח "יצירה קולנועית" מוצא ביטוי באמנת ברן, בחקיקה של האיחוד האירופי ובחוקים אירופיים רבים. המונח אינו מוגדר באף אחד מדברי החקיקה או האמנות הללו, אם כי לעתים מבהירים כי הוא כולל גם "יצירות שנוצרו בהליך שדומה לקולנוע". עם זאת, ברור שהמונח "יצירה קולנועית" צר מהמונח "יצירה אורקולית" ולעתים הוא אף מופיע לצד מונח זה, כאשר דבר החקיקה מדבר על "יצירות קולנועיות ויצירות אורקוליות אחרות." לאור זאת, מקובל שהיצירה הקולנועית הנה יצירה אורקולית, בעלת אופי דרמטי או אמנותי, להבדיל מיצירה אורקולית שאך מתעדת התרחשות, מראה או נוף, תוך שימוש באמנות הצילום בלבד. במסגרת הגדרה זו ייכנסו סרטי קולנוע, יצירות טלוויזיוניות דרמטיות וסרטי תעודה. אולם לא ברור אם היא תחול, לפי גישה זו, על תוכניות חדשות ושעשוע וצילומי תעודה שאינם סרטי תעודה, בעלי נרטיב דרמטי.
התייחסותו של חוק זכות יוצרים ליצירות קולנועיות מצויה בהגדרה של יצירה דרמטית, שם נאמר שהיא כוללת "כל יצירה ראינועית שסידורה או צורת-המשחק שלה או שילוב המאורעות שבה משווים ליצירה אופי מקורי." ועוד נאמר כי "ראינוע" "כולל כל יצירה הנעשית ע"י פרוצס הדומה לצילום-ראינוע." הגדרה זו היא שריד של גרסה קודמת של אמנת ברן, שבמסגרתה נקבע כי יצירה קולנועית תזכה בהגנה כיצירה דרמטית בלבד, ולא כיצירה בקטגוריה עצמאית. לכאורה, יש בה כדי להתפרס רק על יצירות קולנועיות, במובן הצר האמור לעיל. אולם, הפסיקה בסוגיה שבתחילה נטתה אכן לפרשנות מצמצת, הלכה והתפתחה ומילאה את הריק החקיקתי באופן שניתן לומר כי כיום מוגנות יצירות אורקוליות בכללן, או לפחות ברובן, תחת ההגדרה של יצירה קולנועית דרמטית.
בראשיתה של התפתחות זו היו שסברו, לאור הדבקות בפירוש המילולי של ההגדרה הנ"ל המתייחס ל"ראינוע", כי סרטי קולנוע, וידאו וטלוויזיה אינם מוגנים בישראל. ייתכן, שמבחינה טכנית גרידא אין הוידאו או השידור הטלוויזיוני דומים לסרט ראינוע. ייתכן גם שמבחינה סמנטית יש ביצירת "קולנוע" יותר ממה שיש ביצירת "ראינוע". אולם פרשנות החוק אינה עניין של טכניקה או סמנטיקה בלבד, והרי לא יעלה על הדעת שיצירות כה נפוצות ובסיסיות יישארו ללא כל הגנה. שלושה "יזמים" מראשון לציון סיפקו לבית המשפט הזדמנות להבהיר זאת. הם החלו במפעל של הקלטה, שכפול ומכירה של קלטות וידאו, שבהן הוקלטו ממיטב הסרטים ההוליוודיים ותוכניות טלוויזיה של הבי בי סי הבריטת ושל רשות השידור. מודעות המכירה שפורסמו בעיתונים הגיעו לידי בעלי הזכויות ביצירות והם העבירון למשטרה. מפיצי ההקלטות הועמדו לדין פלילי בגין ביצוע העתקות פיראטיות. במשפטם שהתקיים בבית המשפט השלום ברחובות, העלו הנאשמים שורה של טענות, שאותן כינתה השופטת "מפולפלות". הטענה העיקרית היתה, שלא בוצעה כל עבירה משום שיצירות קולנוע וטלוויזיה אינן מוגנות ע"י חוק זכות יוצרים. השופטת דחתה את הטענה בקובעה כי
"כל אחת מהיצירות הקולנועיות והטלוויזיוניות הנדונות כאן, נתונה לא רק לזכות יוצרים אחת אלא לשורה של זכויות יוצרים, והנה מעין "מאגר" של זכויות יוצרים הקיימות בכל אחד ממרכיבי היצירה. לכן, גם אם החוק שלנו לא נותן הגנה לזכות העצמאית ביצירה השלמה המוגמרת, עדיין נשארות וקיימות הזכויות שנתונות לכל אחד ממרכיבי היצירה. הזכות העצמאית, היא הרי רק נוספת על הזכויות הנפרדות ואינה מפקיעה קיומן המקביל והנפרד."
מרכיבי היצירה, שאליהם התייחסה השופטת, הם היצירות המוסיקליות, האמנותיות, הדרמטיות והספרותיות, דהיינו פס הקול, הצילומים והמחזה או התסריט. נראה שהשופטת נקטה דרך זו משום שחששה כי אין החוק מגן על יצירה קולנועית כיצירה. אולם, גישה זו מחטיאה את העיקר, דהיינו ההכרה ביצירה הקולנועית כביטוי שלם ומיוחד לכשעצמה ומתן הגנת זכות יוצרים עליה ככזו. כאמור לעיל הגנה זו עולה מן ההגדרה של יצירה דרמטית, שכוללת יצירות ראינוע. אומנם, רכיב הקול ביצירה הקולנועית אינו מוציא ביטוי במונח ראינוע, אך שיפור זה לא צריך לשלול מן היצירה את הגנת החוק, ולמעשה, אין זה אלא עניין של סמנטיקה ושוב חוסר דיוק בתרגום. המקור האנגלי של החוק משתמש במונח Cinematograph והרי המונח cinema שעליו הוא בנוי משמש ללא ספק ליצירות הקולנועיות הגם שאין הוא מאזכר את רכיב הקול שביצירה. יתר על כן, במסגרת מגמת הפרשנות המרחיבה של החוק המיושן יש בהחלט מקום לפרש את המונח "פרוצס הדומה לצילומי-ראינוע" באופן שיחול לא רק על צילום בפילם בעל פס-קול אלא גם על וידאו או על אמצעי מדיה אחר המשמש לטביעת תמונות נעות וקול. הטכניקות אמנם שונות, אך כל התהליכים והאמצעים מוליכים בסופו של דבר, ליצירה היוצרת תמונה נעה שניתן לצפות בה וגם לשמוע אותה - ודי בכך להגשים את מטרת החוק. ואכן, בפסק דין מאוחר יותר של בית המשפט העליון שניתן על-ידי השופט טירקל נאמר כי,
"בבואנו לפרשו היום ולבחון את החלתו [של חוק זכות יוצרים] על היצירה הקולנועית, אין להתעלם מהתפתחות היצירה הקולנועית מאז שנחקק וממקומה המרכזי והחשוב בתחום היצירה האמנותית בימינו.
כאמור לעיל, יצירה קולנועית היא אגד של יצירות שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת כשלעצמה, כגון: התסריט, הצילום, הבימוי , המוסיקה ופס הקול. עם זאת, יש הצדקה לראות יצירה קולנועית מקורית שלמה כ"יצירה דרמטית" העומדת בפני עצמה, כמשמעות המושג בסעיף 35 לחוק באשר "סידורה או צורת המשחק שלה או שילוב המאורעות שבה משווים ליצירה אופי מקורי."
המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, מבלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה."
פסק הדין לעיל דן באחדים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין, שלהם שמור ללא ספק מקום של כבוד בפנתאון יצירות הקולנוע. עם זאת, כאמור לעיל, לא רק סרטי קולנוע שצולמו בפילם ייחשבו כיצירות קולנועיות. גם יצירות אחרות כגון דרמות טלוויזיוניות וסרטי תעודה, ראויות להכרה כיצירות דרמטיות על-פי הגדרה זו, שכן אלה יצירות שסידורן, צורת המשחק שלהן או שילוב המאורעות שבהן משווים להן אופי מקורי. הוא הדין בסרטי אנימציה וסדרות טלוויזיוניות, כגון סדרות קומיות ואופרות סבון. כן ראויות להגנה על-פי סעיף זה סרטים קצרים, כגון סרטוני פרסומת.
עם זאת, פסיקה זו לא הבהירה די הצורך את אופייה והיקפה של ההגנה על יצירות אורקוליות שאינן "יצירות קולנועיות" לפי ההגדרה הצרה. ואכן ניתן לתהות אם תוכניות מלל, שעשועונים ותוכניות חדשות הו מסוג היצירות הכלולות בהגדרה של יצירה קולנועית דרמטית בסעיף 35 לחוק. כאמור לעיל, קיימות שיטות משפט זרות שמבחינות בין יצירות קולנועיות מובהקות לבין יצירות שכאלה. עם זאת, פרשנות ליברלית מאפשרת להחיל גם על יצירות כאלה את ההגדרה האמורה. השופטת חנה שרון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב הביעה פעם את הדעה כי יצירה טלוויזיונית מוקלטת מוגנת "בתור שכזו". פסקי דין אחרים יצאו מתוך הנחה זו, הגם שלא נדרשו לדון בה. בפסק דין של בית המשפט המחוזי בעניין "טלה-אבנט" אף הוכרה זכות יוצרים בשידורים חיים של משחקי ספורט. לדעת השופט א' גורן (כתוארו אז) דרישת המקוריות באה על סיפוקה ביצירה שכזו בזכות המורכבות שבאופן הפקת הצילומים ובימויים, שכולל בין היתר קביעות בענין כמות המצלמות, חלוקתן ובחירת עמדות הצילום, ויסות המצלמות לשולחנות עריכה, חיבורן לוידאו המקליט או למכונת השידור החוזר והקביעה בדבר הצילומים שישודרו בכל רגע .
על פסיקה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון שנדון כשנה לאחר שניתן על ידו פסק הדין בענין סרטי צ'פלין. בית המשפט אישר את פסיקתו של בית המשפט המחוזי לפיה שידור מהווה יצירה דרמטית. לדעת כב' השופט מצא שכתב את פסק הדין:
"בהפקת השידורים מושקעים כשרון ומאמץ. כן עולה...כי "התוצר הסופי", המוצג לעיני צופי הטלוויזיה, שונה מהחומרים השונים שמהם עוצב: המשחקים, הראיונות וההקלטות של משחקי העבר."
הואיל והיצירתיות הכרוכה ביצירת מרבית היצירות האורקוליות בכלל והטלוויזיוניות בפרט אינה נופלת מזו הנדרשת בהפקת שידור של משחק ספורט בעקבות פסיקה זו, כמעט כל סוגי היצירות האורקוליות, לרבות תוכניות טלוויזיונית מסוגים שונים מוגנות עתה כיצירות דרמטית.
מכל מקום, גם אם יצירה אורקולית לא תהיה מוגנת תחת מטריה זו, מכל מקום חלות זכויות יוצרים ברכיבים השונים שלה. כפי שהובהר על-ידי השופט טירקל בענין סרטי צ'רלי צ'פלין. בין הרכיבים הללו אפשר למנות את התסריט שיוגן כיצירה דרמטית או ספרותית, המוסיקה, המוגנת כיצירה מוסיקלית, הצילומים, שיזכו בהגנה כיצירה אמנותית, וכן התפאורה והתלבושות שעשויים להיות מוגנים גם כן כיצירות אמנותיות. כמו כן התייחס השופט טירקל לרכיב הבימוי בתור יצירה המוגנת בפני עצמה, ככל הנראה כיצירה דרמטית. בסרטי אנימציה, יהיה כל תא ותא יצירה אמנותית לכשעצמה.
