זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

של מי הזכויות הדיגיטליות?

של מי הזכויות הדיגיטליות?
מאת עו"ד טוני גרינמן
מאמר זה פורסם לראשונה ב"עורך הדין", העיתון של לשכת עורכי הדין בישראל
 
לרב, המלחמות המשפטיות בתחום זכויות יוצרים באינטרנט הצטיירו עד כה כמלחמות בין בעלי הזכויות לבין המשתמשים. הדוגמה המובהקת היא משפט "נאפסטר" שנתפס בעיני רבים כמלחמת חרמה של חברות התקליטים העשירות נגד סטודנטים תמימים בקמפוסים, שבסך הכל מבקשים ליהנות מצלילי המוסיקה של הזמרים והלהקות האהובים עליהם.

פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון של ארה"ב ב- 25 ביוני חושף פן אחר של סוגיית זכויות היוצרים האינטרנט. מדובר בפסק הדין בענין טאסיני (A). פסק דין זה עוסק במתח שבין היוצרים של יצירות נשואי זכויות יוצרים לבין בעלי הזכויות והרשיונות ביצירות אלה, בנוגע לזכויות השימוש ביצירות באמצעים דיגיטליים. מזכויות שימוש אלה נגזרת כמובן הזכות להפקת הרווחים הטמונים בהפצת יצירות באינטרנט ובאמצעיים דיגיטליים אחרים. 

בית המשפט העליון של ארה"ב אינו מרבה לדון בשאלות בתחום זכויות יוצרים, בעיקר בשנים האחרונות. על כן, יציאת פסק דין בסוגייה מתחת ידו הוא אירוע חשוב עבור קהיליית זכויות היוצרים. במקרה דנן מדובר באירוע מיוחד,  שכן זו פעם ראשונה שהערכאה הגבוהה ביותר במדינה השולטת ללא עוררין בשוק העולמי של "מוצרי זכויות יוצרים" נדרשת לסוגייה בהקשר של העידן הדיגיטלי.  אם פסק הדין בענין "נאפסטר" היווה נצחון מוחץ של בעלי הזכויות על המשתמשים ,(B)  הרי שפסק דין טאסיני מבהיר שלא רק זכויות יש לבעלי זכויות היוצרים, אלא גם חובות, לפחות כלפי יוצרי היצירות, נשואי הזכויות. למרות שמדובר, כאמור, בפסק דין אמריקאי, נדמה שהשלכותיו והשפעתו יחצו גבולות, כפי שעושה זאת האינטרנט עצמו.

התובעים במקרה הנדון היו עתונאים עצמאים ("פרילנסרים") שכתבו במשך השנים מאמרים למספר עתונים וירחונים, לרבות ה"ניו יורק טיימס" ו"ספורטס אילוסטרטד". נתבעים הם המו"לים של אותם עתונים וירחונים. עתון הוא יצירה קיבוצית, דהיינו יצירת מאסף המורכבת מיצירות שונות, הניתנות להבחנה ולהפרדה זו מזו (1). ביצירה כזו, קיימים שני רבדים של זכויות: זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת, המהווה חלק של המאסף, וזכות יוצרים במאסף עצמו. לענייננו, מדובר בזכות יוצרים בעתון כמאסף מחד, ומאידך זכות יוצרים נפרדת בכל מאמר בודד הכלול בו. הנתבעים-המו"לים בעלי זכות יוצרים בעתונים ובירחונים כיצירות מאסף. כל אחד מהתובעים, הכתבים העצמאיים, בעל זכות יוצרים במאמר או במאמרים שכתב.

על-פי חוק זכות יוצרים האמריקאי, קיימת חזקה לפיה בעל זכות יוצרים בקובץ רוכש מיוצר יצירה המהווה תרומה לקובץ רק את הזכות לשעתק ולהפיץ את היצירה במסגרת הקובץ, וכן בכל גרסה חדשה (revision) של הקובץ, וכל קובץ מאוחר באותה סדרה (C).

במקרה דנן בעלי העתונים והירחונים נתנו הרשאה לכלול את כל תוכן העתונים והירחונים במאגר המידע המקוון "לקסיס/נקסיס" ובשני קבצים על-גבי סי. די. רום.  שני מאגרי המידע כוללים את המידע שפורסם בגליונות רבים של הניו יורק טיימס, ובמקרה של המאגר המקוון ואחד מקבצי הסי. די. רום, גם בעתונים וירחונים אחרים. באמצעים הללו יכולים המשתמשים לבצע חיפושים, לאתר את המאמרים, להעלותם על מחשבם ולקרוא אותם במנותק מגליון העתון המקורי שבו הופיעו ובפורמט שונה מהפורמט המקורי שלהם, אם כי ללא שינויים בטקסט.

הנתבעים טענו שהם רשאים לכלול את המאמרים בצורה זו במאגרי מידע דיגטליים ולהרשות לאחרים לעשות כן, הואיל ומאגרים אלה אינם אלא גרסאות חדשות של העתונים והירחונים המקוריים. לטענת התובעים, אין לנתבעים זכות כאמור, שכן לא מדובר בגרסאות חדשות, אלא ביצירות מאסף חדשות לגמרי.

בית המשפט בערכאה ראשונה פסק לטובת הנתבעים, אולם בית משפט לערעורים הפך את ההחלטה ופסק לטובת העיתונאיים. בית המשפט העליון,  בדעת רב של שבעה מול שניים, אישר את החלטת בית המשפט לערעורים וקבע שהכללת המאמרים במאגרים הדיגיטליים הנה בגדר הפרת זכות יוצרים. לדעתו, מפי השופטת גינסבורג, מאגרי המידע הדיגיטליים אינם גרסאות חדשות של העתונים והירחונים המקוריים. השופטת השוותה בין מאגרי המידע המכילים את מאמרי העיתונאיים לבין רומן בן 400 עמודים, המצטט שיר. לדעת השופטת, כפי שלא ניתן לטעון שהרומן מהווה גרסה חדשה של השיר, כך לא ניתן לטעון שמאגר המידע מהווה גרסה חדשה של כל גליון של עתון או ירחון הכלול בו. "גרסה חדשה" היא גרסה ייחודית של דבר מקורי שיוצרו ואחרים מתייחסים אליהם כיצירה אחת.

בית המשפט דחה את ההשוואה שהציעו הנתבעים, בין מאגרי המידע הדיגיטליים לבין מיקרופישים הכוללים גליונות רבים של עתונים. המעיין במיקרופיש יכול אמנם להגדיל מאמר מסוים כדי לצפות בו בלבד, אולם הוא נתקל בו לראשונה בהקשרו המקורי, דהיינו בעמוד העתון שבו הופיע.

בית המשפט לא התרשם מאזהרת הנתבעים, שאליה הצטרף דעת המיעוט של השופט סטיבנס, לפיה פסיקה לטובת התובעים עשויה לפגוע ב"תיעוד האלקטרוני של ההיסטוריה". שיקול זה אינו משכנע, שכן בעלי העתונים יכולים להגיע להסכם עם העתונאים, לפיו יינתן להם רשיון לעשות שימוש ביצירות. יתרה מזו, אם ייתקלו בקשיים, יכולים הצדדים, או אף המחוקק לאמץ מודלים קיימים של רישוי יצירות. כוונת בית המשפט כנראה להסדרי רישוי קולקטיביים, כפי שנהוגים בקשר לצילום ספרים ולהשמעת מוסיקה.

כפי שבית המשפט מציין בפסק דינו, התוצאה שאליה הגיע בטאסיני תואמת פסיקה של בתי משפט במדינות אחרות, כגון צרפת, בלגיה והולנד.  היא גם מאשררת בדרך עקיפה פסק דין של בית משפט פדרלי לערעורים שניתן במרץ 2001, שדן בצילומים שנעשו על-ידי צלמים עצמאיים ופורסמו בעבר בירחון הנודע "נשיונל ג'יוגראפיק." פסק הדין קבע כי בעלי הירחון אינם רשאים לכלול את צילומים בסי.די. רום שמקבץ את כל גיליונות העבר של הירחון. לדעת בית המשפט, לאור תכונות התוכנה, המאפשרות צפייה בצילומים בהקשר שונה מההקשר המקורי, מדובר ביצירה חדשה ולא בגרסה חדשה (D).

פסק דין טאסיני אמנם עוסק בדינים המיוחדים החלים לגבי יצירות מאסף, אולם גם בהקשר יותר רחב, מתיישבת פסיקה זו עם מסורת ארוכה של בתי המשפט לפרש רשיונות לשימוש בזכות יוצרים באופן ששומר על זכות היוצר המקורי ליהנות מטכנולוגיות חדשות שמאפשרות את ניצול היצירה בדרכים שלא היו קיימות בעת הענקת הרשיון. כוונתינו לשרשרת ארוכה של פסקי דין, שהחלו במעבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים והמשיכו עם התפתחות הטלוויזיה, ולאחר מכן הוידאו. מרבית בתי המשפט שנדרשו לסוגיות אלה פסקו שרשיונות שניתנו על-ידי יוצרים לשימוש ביצירותיהם במדיום הישן אינם מאפשרים לבעל הרשיון לנצל את היצירה במדיום החדש, ככל שמדיום זה לא היה ידוע ולא היה ניתן לצפיה על-ידי היוצר בעת כריתת הסכם הרשיון  .(E)

ניתן לראות המשך למסורת הנ"ל בדבריה של השופטת גינסברג בטאסיני, לפיהם החוק האמריקאי מגביל את זכות היוצרים של בעלי יצירות מאסף כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים של היוצרים העצמאים של כל יצירה הכלולה במאסף. לדעת השופטת, אם קיימת דרישה למאמר לבדו או במסגרת קובץ אחר, החוק מאפשר ליוצר ליהנות מדרישה זו.

לאור אופיו המיוחד של האינטרנט, נראה לי בהחלט שהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט בטאסיני, דהיינו שמירת הזכויות הדיגטליות ליוצר, עשויה וצריכה לחול גם לגבי סוגי יצירות אחרות, ולא רק בהקשר ליצירות שמהוות תרומה ליצירת מאסף. למשל, רשיון שניתן ע"י יוצר מוסיקלי להכללת יצירתו באלבום מסוים, לא יתפרש באופן שמקנה לבעל הזכויות באלבום להכליל את השירים שבאלבום במאגר באינטרנט שמאפשר למשתמשים לרכוש כל יצירה לבדה. כמו כן, רשיון שניתן על-ידי יוצר קולנועי לשידור יצירתו בטלוויזיה לא מקנה לבעל הרשיון את הזכות להעביר את היצירה דרך האינטרנט.

האופי המיוחד של האינטרנט המצדיק היצמדות לפרשנות המצמצמת לגבי תחולת רשיונות מתבטא בכך שלהבדיל מאמצעי מדיה אחרים, שבהם ניתן להגביל רשיון למדינה או לשטח מסוים, האינטרנט הוא מדיום בינלאומי מטבעו ולא ניתן להגביל את הגישה ליצירות דרך אתר מסוים למשתמשים ממדינה מסוימת. ניתן אמנם להגביל את מיקום השרת ואת שפת ההפצה לגבי יצירות מסוימות, אך לא מעבר לכך. כמו כן, עצם הדיגיטציה של יצירה הופכת אותה לחשופה במיוחד להעתקה ללא הרשאה בידי אחרים, ובאיכות שכמעט ואינה פחותה מאיכות המקור. לאור תכונות אלה רצוי שרשיון לשימוש ביצירה באינטרנט יינתן במפורש ולא יווצר מכללא על-ידי בית משפט.

בחינת הפסיקה בענין טאסיני באספקלריה ישראלית מובילה לתוצאה מעניינת. ראשית, אין לי ספק שלגבי עתונאיים עצמאיים, חל אצלנו אותו הדין שנפסק בטאסיני, ולפיו הזכויות הדיגטליות ביצירותיהם שמורות לעתונאיים. בישראל  לא קיימת כלל חזקה, כפי שקיימת בארה"ב, לפיה מוקנית זכות לעורך של יצירת מאסף לכלול את תרומתו של יוצר עצמאי בגרסאות חדשות של המאסף. על כן, הדין שיחול אצלנו הוא הדין הכללי החל על הבעלות בזכות יוצרים. על-פי סעיף 5 (1) לחוק זכות יוצרים, זכות יוצרים ביצירה של יוצר עצמאי שייכת ליוצר. פרט לחריגים ספורים המנויים בסעיף 5 (1) (א) לחוק, דין זה חל גם כאשר היצירה הוזמנה על-ידי אחר. הדין הנכון במקרים כגון אלה הוא שההזמנה מקנה למזמין את הזכות להשתמש ביצירה למטרה שלשמה הוזמנה, אך לא מעבר לזה (2). במקרה שלנו, בהעדר הסכם הקובע את ההפך, הזמנת מאמר לעתון תקנה למזמין את הזכות לכלול את המאמר בעתון, אך לא במאגר מידע דיגיטלי. לכך יידרש הסכם מפורש.

יתרה מזו, נראה לי כי דין זה יחול אף ביחס לזכויות הדיגיטליות במאמריהם של עתונאים שכירים, זאת לאור האמור בסיפא לסעיף 5 (1) (ב) לחוק. בניגוד לדין הכללי, שמוצא ביטוי ברישא לסעיף זה, ושמקנה למעסיק את מלוא הזכויות ביצירות שנוצרו ע"י עובד במסגרת עבודתו, בהתאם לסיפא האמור שמורה לעתונאי שכיר הזכות "למנוע את פרסום היצירה (דהיינו, המאמר, ט.ג.) שלא כחלק מעתון, ממגזין מכתב עת וכיוצא בזה". סעיף זה מקנה לעתונאי השכיר, לכל הפחות, זכויות שליליות למנוע את הפרסום (3). לפי פסיקה של הנשיא דאז של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, א' וינוגרד בענין אחד, הוא אף מקנה לו את זכות הפוזיטיבית לפרסם את מאמרו שלא במסגרת העתון (4). לאור האמור לעיל, נראה שאפילו לעתונאיים השכירים בישראל שמורות הזכויות הדיגיטליות במאמריהם.

לסיכום, העידן הדיגיטלי מאפשר דרכים חדשות ומרתקות לניצול והפצה של יצירות. בעלי הזכויות והרשיונות לשימוש ביצירות לא יוכלו לנצל דרכים אלה מבלי לשתף את היוצרים של היצירות ברווחים שינבעו מכך. לדעתי, זו תוצאה צודקת והגיונית, מבחינה משפטית, כלכלית וחברתית.

(1) חוק זכות יוצרים, סעיף 35 (1).

(2) ראה למשל ה"פ (ת"א) 732/96 יפרח נ' תיאטרון הקאמרי (לא פורסם); ת.א. (שלום ת"א) 53955/97 ממרן נ' רשת ענק המזגנים (טרם פורסם).

(3) ת.א. (ת"א) 2184/90 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' בגס (לא פורסם).

(4) ת.א. (ת"א) 1001/90, ת.ה. 5789/90 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' "יפעת" המרכז לקטעי עיתונות, רדיו וטלויזיה בע"מ (לא פורסם).

(A) S. Sup. Ct. Case No. 00-201, New York Times Co. v. Tasini, filed June 25, 2001

(B) A&M Records Inc. Napster, Inc. 239 F.3d. 1004 (2001).

(C) 17 USCA § 201 (c).

(D) Greenberg v. National Geographic, case no. 00-10510, 11th Circuit Court of Appeals.

(E) La Shelle Co. v. Paul Armstrong Co., 188 N.E. 163 (1938); Ettore v. Philco Television Broadcasting Co., 229 F.2d. 481 (1956); Philadelphia Orchestra Association v. Walt Disney Co., 821 F.Supp. .341 (1993)
 
צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.