מי יהיה בעל הזכויות ביצירה מוזמנת?
מאת עו"ד טוני גרינמן
באחרונה הפיץ משרד המשפטים טיוטת חוק זכות יוצרים, התשס"ה - 2004, האמורה להפוך להצעת חוק רשמית. טיוטה זו הוכנה בעקבות תזכיר חוק זכות יוצרים, שהופץ בסוף 2003, והדיונים שהתקיימו בעקבותיו. סעיף 41 (א) לטיוטת החוק דן בזכויות הכלכליות ביצירה מוזמנת. הסעיף קובע כדלקמן:
"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה תהיינה הזכויות הכלכליות נתונות למזמין, אך זאת
רק ביחס לשימושים ביצירה המהווים חלק מפעילותו הרגילה של המזמין בעת
הזמנת היצירה."
סעיף זה לא נכלל בתזכיר חוק זכות יוצרים ולכן לא נערך לגביו דיון ציבורי. הוא מעלה שאלה לגבי ההסדר הרצוי לענין זכות יוצרים ראשונית ביצירה מוזמנת, כאשר למעשה מוצע שינוי מהותי מהצב הקיים.
על-פי חוק זכות יוצרים, 1911, היוצר (בלשון החוק "המחבר") בעל זכות יוצרים ביצירתו, גם אם זו יצירה שהוכנה על-פי הזמנה, למעט במספר מקרים חריגים, מצומצמים ומוגדרים.[1] הענקת זכות יוצרים ביצירה ליוצר היא למעשה העקרון היסודי ביותר של חוק זכות יוצרים. עקרון זה מגשים את תכלית החוק, שהוא עידוד היצירה על-ידי מתן תמריץ ליוצר. הוא גם מבטא הכרה בזכותו הטבעית של כל יוצר ביצירתו. [2] מקבילה של עקרון זה היא ההוראה הקובעת, כי העברת זכות יוצרים חייבת להיעשות בכתב, חתום בידי היוצר.[3] דרישת הכתב מבטיחה שהיוצר לא יעביר לאחר את זכויותיו בקלות ראש.
ללא ספק, לאדם שמזמין יצירה, בוודאי למי שמזמין יצירה בעד תמורה, אינטרס לגיטימי, שיוכל להשתמש ביצירה למטרה אשר לשמה הוא הזמין אותה. לעתים, יש לו גם אינטרס, כי מלוא הזכויות ביצירה יהיו שלו. עם זאת, המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים במדינות אחרות בעולם,[4] לא ראה עד היום לנכון לסטות מהעקרון של בעלות היוצר בזכות יוצרים ראשונית ביצירתו, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנות. זאת, מתוך הכרה שגם ביחס ליצירה שכזו יש לשמור ליוצר את התמריץ הנובע מהבטחת זכותו ליהנות מפירות היצירה העתידית, ובהנחה כי האינטרסים של המזמין יוסדרו במישור החוזי, במסגרת החוזה שייכרת בינו לבין היוצר בעת ההזמנה.
על כן, בהתאם לחוק הקיים, הזמנת יצירה אינה פועלת כדי להעניק את זכויות היוצרים ביצירה המוזמנת למזמין.[5] בהעדר כל הסכם אחר, זכויות היוצרים הנן של היוצר. בהתאם לפסיקה המודרנית, המזמין מוחזק כמי שקיבל רשיון משתמע לעשות ביצירה את השימוש שבגינו הזמין, ושבגינו היוצר סיפק, את היצירה, אך אינו מקבל את הבעלות בזכויות היוצרים או כל חלק מהן.[6] הבעלות נשארת של היוצר. יתרה מזו, הרשיון המשתמע של המזמין הוא, כאמור, רק לשימוש שבגינו הוזמנה וסופקה היצירה, ולא רשיון רחב יותר ל"שימושים המהווים חלק מפעילותו של המזמין בעת ההזמנה". [7]
המצב החוקי לעיל מבטיח, כי היוצר ייהנה מהפירות של שימושים עתידיים ביצירתו. הוא גם מתיישב בדרך כלל עם אומד דעתם של הצדדים בפועל, שכן ברוב המקרים, בעת ההזמנה המזמין והיוצר נותנים את דעתם רק לשימוש שבגינו מוזמנת היצירה ואינם צופים שימושים עתידיים אשר מתאפשרים כאשר היצירה מתגלה כמוצלחת במיוחד. כמו כן, יוצר המצב החוקי הקיים הסדר הוגן מבחינה כלכלית, שכן בדרך כלל היוצר של יצירה מוזמנת מקבל תמורה שוות ערך לשימוש אשר עומד לעיני הצדדים בעת ההזמנה. תמורה זו אינה כוללת היוון של תמלוגים עתידיים שצריכים להגיע ליוצר בגין שימושים עתידיים ביצירה. לכן מזמין, שמבקש לקבל ידיו את מלוא הזכויות ביצירה, חייב להציג דרישה זו ליוצר במפורש בעת ההזמנה. או-אז, היוצר יכול להתנות הסכמתו להסדר המוצע בכך שתשולם לו תמורה הולמת שתכלול רכיב של היוון של הכנסות עתידיות ותשקף את ערכה של היצירה במשך כל חייה.
כאמור, הסעיף המוצע מגביל את זכות היוצרים של המזמין ל"שימושים ביצירה המהווים חלק מפעילותו הרגילה של המזמין בעת ההזמנת היצירה". האם הגבלה זו יוצרת איזון שמנטרל את הפגיעה ביוצר, בשלילת זכותו ביצירתו? לדעתנו, האיזון אינו מספיק. ראשית, המונח "חלק מפעילותו הרגילה של המזמין" רחב ובלתי מוגדר, באופן שעשוי להתיר שימושים שהנם מעבר לאלה שנצפו על-ידי הצדדים בעת ההזמנה. כמו כן, ההגבלה אינה מתייחסת למימד הזמן והשימוש החוזר שעלול להיעשות ביצירה, ואינו מבטיח ליוצר כי ישתתף בהכנסות העתידיות של יצירתו. לא הרי רשיון לשימוש, כהרי הענקת זכויות. כמו כן, בהעדר דרישת כתב לצורך העברת הזכויות למזמין, נחשף היוצר למצב של אבדן זכויות שלא באופן מודע.
עיון במשפט המשווה מלמד שבשיטות משפט זרות נהוגים לענין יצירות מוזמנות, הסדרים שפוגעים פחות בזכויותיו של יוצר היצירה.
באירופה, היוצר הנו בעל זכות יוצרים ראשונית ביצירתו. במקרים המעטים, שבהם מעניקים חוקים אירופאים זכות כלכלית לגורם אחר שאיננו היוצר, בדרך כלל על-ידי יצירת חזקה סטטוטורית בדבר העברת זכויות או מתן רשיון, דואגים המחוקקים לאזן זאת ביצירת זכות סטטוטורית של היוצר לקבלת תמלוגים הוגנים בגין שימושים שייעשו ביצירתו.[8] כך מובטחת הנאתו הכלכלית של היוצר מיצירתו לאורך כל חייה.
בארה"ב, קובע עקרון ה-"work made for hire" כי זכות יוצרים ביצירות מוזמנות מסוימות תהיה של המזמין. עם זאת, ההוראה חלה אך ורק אם הצדדים הסכימו על כך בחוזה בכתב.[9] בהעדר הסכמה שכזו במסגרת חוזה בכתב, היוצר הוא בעל זכות היוצרים ביצירה.[10] יתרה מזו, גם אם חתם על הסכם כאמור, כעבור 35 שנה, יוכל להחזיר לעצמו את הזכויות ללא תשלום מכוח "זכות ההחזרה" [Reversionary Right).[11)
גם בחוקים של קנדה ואנגליה לא נמצאת הוראה דוגמת ההוראה המוצעת. המחוקקים במדינות אלה מעולם לא אימצו כלל גורף, לפיו זכות יוצרים ביצירה מוזמנת, או חלק ממנה, מועבר למזמין, ללא הסכם מפורש.[12] יתרה מכך, הפסיקה האנגלית, שבעבר יצרה קונסטרוקציה לפיה המזמין של יצירה בעד תמורה נחשב בנסיבות מסוימות כ"בעלים שביושר" ביצירה, שינתה זה מכבר את גישתה וכיום שולטת בה הגישה כי היוצר הוא בעל זכות יוצרים ביצירתו, גם אם זו נוצרה במסגרת הזמנה, וכי למזמין רק רשיון לשימושים הספציפיים שבגינם הוזמנה היצירה.[13]
ההוראה הקובעת, כי זכות יוצרים ראשונית ביצירה מוזמנת תהיה של מזמין היצירה, היא למעשה התערבות ביחסים החוזיים שעד היום נערכו בין הצדדים. לולא ההוראה הזו, היה המצב המשפטי, כפי שהוא כיום, כי זכות יוצרים ראשונית ביצירה המוזמנת היא של היוצר. המזמין החפץ כי הזכויות או חלק מהן יהיו שלו, היה צריך, כפי שהוא נדרש כיום, לרכוש מן היוצרים זכויות אלה או רשיון עשיית שימוש בהן.
ההתערבות החוזית האמורה חריגה באופייה. בדרך כלל, מתערב המחוקק ביחסים חוזיים אך ורק לטובת הצד החלש והנחות יותר מבחינת היכולת העסקית להגן באופן ראוי על זכויותיו. כך בחוקי העבודה המגנים; כך בחוק החוזים האחידים; כך בחוק חוזי ביטוח; כך בחוק המכר (דירות - הבטחת השקעותיהם של רוכשי דירות). אולם במקרה דנן, ההתערבות היא לטובת הצד המתוחכם יותר והחזק יותר, שהוא בדרך כלל המזמין, ולרעת היוצר שהוא הצד החלש והנחות יותר מבחינת יכולת ההגנה על זכויותיו. וזאת, בעוד שמחוקקים במדינות זרות הכירו בכך, כי היוצר נמצא במצב נחות במו"מ חוזי מול מזמינים ומשתמשים של יצירות ולכן חוקקו חוקים שמגנים עליו ומונעים מצב של אבדן זכויות.[14] גם בית הנבחרים האמריקאי, בחוקקו את זכות ההשבה, ציין כי הסעיף נדרש לאור
"The unequal bargaining position of authors, resulting in part from the impossibility of determining a work`s value until it has been exploited."[15]
ראוי, לדעתנו, כי הסעיף המוצע יושמט מהצעת החוק, וכי על היצירה המוזמנת יחול הכלל כי זכות יוצרים ביצירה שייכת ליוצר, אלא אם הוסכם אחרת בחוזה בכתב בינו לבין המזמין.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] חוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 5 (1).
[2] רע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ נ' תחנת השידור גלי צה"ל, תקדין-עליון 03(1) 368. ראו גם רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251.
[3] חוק זכות יוצרים, סעיף 5 (2).
[4] ישנן מדינות שמעניקות זכויות מסיומות למזמין היצירה במקרים מסוימים, אך לא מוכרת לנו הוראה גורפת שמעבירה את הזכויות הכלכליות, או חלק מהן, למזמין בכל מקרה של יצירה מוזמנת.
[5] למעט לענין שלושה סוגי יצירות מאוד ספציפיים ומוגדרים שהם: צילום, תמונת דיוקן ו"פיתוח" (יצירה הנוצרת מתוך תבנית, כגון ליטוגרפיה ותחרית עץ). ראו חוק זכות יוצרים, סעיף 5 (1) (א); ט. גרינמן "זכויות יוצרים מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי (תל-אביב, 2003) 251.
[6]ע"א 360/83 סטרוסקי בעמ' נ' גלידה ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 350, 354; ת"א (ת"א) 2626/01, בש"א 24897/01 ניופאן בע"מ נ' מלכית, תקדין-מחוזי 2001(4) 1017; ת"א (ת"א) 10722/93 רון נ' טריו מסעדות בע"מ, תקדין-שלום 96(1) 3376.
[7] ה"פ (ת"א) 732/96 יפרח נ' תיאטרון הקאמרי, דינים-מחוזי לב(2) 568.
[8] ראה ט.גרינמן "זכויות יוצרים מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי" 323.
[9] 17 U.S.C. 101.
[10] Aalmuhammed v. Lee, 202 F.3d 1227 (9th Cir. 2000).
[11] 17 U.S.C. § 203.
[12] Copinger & Skone James On Copyright (London, 14th ed. 1999) 231 .
[13] Ray v. Classic FM PLC [1998] FSR 622. וראו Copinger & Skone James On Copyright (London, 14th ed. 1999) 303 .
[14] Copinger & Skone James On Copyright (London, 14th ed. 1999) 183 . וראו ט' גרינמן "זכויות יוצרים, מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי" (תל-אביב, 2003) בעמ' 321.
[15] House Report 164.
