מאת: עו"ד טוני גרינמן ואניב סינטוב
יוני 2015
בפעם הראשונה, הורה בית משפט ישראלי לספקי גישה לאינטרנט לחסום את הגישה לאתרים שמפרים זכויות יוצרים. הצו בעניין זה ניתן בתביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מפי השופט גדעון גינת, שעניינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת.
התובעות, חברות תקליטים שהן בעלות הזכויות בהקלטות מקוריות ישראליות ומייצגות בישראל חברות תקליטים זרות הגישו תביעה נגד הבעלים של אתר אינטרנט בשם UNIDOWN ונגד 6 מספקי הגישה לאינטרנט בישראל. לעמדת התובעות, ההפרות מבוצעות באמצעות הפעלה של האתר באופן העולה לכדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. על-פי טענתן, אתר האינטרנט מעמיד לרשות הציבור יצירות מוסיקליות והקלטות מקוריות באמצעות מתן אפשרות להאזנה ישירה ליצירות מאתר YouTube, ומתן אפשרות להורדת ההקלטות מאתרים שונים, והכל ללא הרשאה מאת בעלי זכויות היוצרים. הנתבעים, מצדם, טענו כי אתר האינטרנט אינו אלא מנוע חיפוש של תכני מדיה ברשת האינטרנט, אשר מאפשר להאזין ליצירות הישר מ- YouTube, סורק את הרשת ומאתר את האתרים מהם ניתן להוריד את התוכן המבוקש באיכות השמע הטובה ביותר, וכי להם אין כל קשר לאתרים אלה או ל -YouTube.
השופט דחה את טענות הנתבעים וקבע כי האתר שנחזה להיות "מנוע חיפוש" לגיטימי ברשת האינטרנט אינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש. הבעיה איננה בטכנולוגיה כי אם בשימוש הבלתי-חוקי שנעשה בה. לפי קביעת בית המשפט, האתר הנו למעשה כלי המעודד ומשדל את משתמשיו "להוריד" יצירות מוגנות באופן המפר את זכויות היוצרים של התובעות.
השופט לא הכריע בשאלה אם שירות ההאזנה הישירה מפר זכויות יוצרים. התובעות טענו כי הוא מפר את זכות ההעמדה לציבור שלהן במוסיקה המושמעת. ואכן, כפי שנקבע ע"י עורך דין טוני גרינמן בספר "זכויות יוצרים", העמדה ללא הרשאה של יצירה מוגנת ברשת באופן המאפשרת צפייה או האזנה לפי דרושה מפרה שתי זכויות נפרדות: בשלב ראשון מופרת זכות העמדה לרשות הציבור; בשלב השני, כאשר היצירה משודרת לפי דרישת הצופה או המאזין, מופרת זכות השידור. עם זאת, במקרה זה, היצירות הושמעו הישר מאתר YouTube באמצעות קישור (hyperlink) ובתוך מסגרת (Frame) שסופקו ע"י האתר. קישור אינו כשלעצמו הפרה של זכות יוצרים ובית המשפט המחוזי במחוז מרכז שדן בעבר בסוגיית הקישורים הממוסגרים לא הכריע בשאלה אם קישור כזה מהווה "העמדה לרשות הציבור". גם השופט הותיר שאלה זו בצריך עיון.
אשר לשירות ההורדות, הרי שההורדה בהחלט מפרה את זכויות היוצרים של התובעות. עם זאת, בית המשפט מצא כי בפועל ההורדה של היצירות למחשבים האישיים של המשתמשים באתר מתבצעת תוך הסתייעות באתרים ייעודיים (אשר אותרו על-ידי אתר UNIDOWN). לכן לא נקבע כי בעלי האתר מפרים באופן ישיר את זכות ההעתקה של התובעים.
למרות שלא נקבע שבעלי האתר מבצעים הפרה ישירה של זכויות היוצרים של התובעות, נקבע שהם אכן מבצעים הפרה תורמת. סוג זה של הפרה כאשר הנתבע מסייע ו/או משדל ו/או משתתף באופן מהותי ביודעין בהפרה של זכות יוצרים של אחר. מכיוון שצפייה ביצירה או השמעת יצירה אינן מן הפעולות שנתייחדו לבעל זכות היוצרים, אזי צפייה או שמיעה בלתי מורשות אינן בגדר הפרה. לכן, בהעדר הפרה ראשית, לא ניתן לקבוע שהנתבעים ביצעו הפרה תורמת באמצעות שירות ההאזנה. אולם, מכיוון שההורדה הבלתי מורשת היא כאמור הפרה ישירה, הרי ש"שירות ההורדה" שפועל כחלק בלתי נפרד משירות ההאזנה הישירה לתכנים אלה, כאשר השירותים מוצבים זה לצד זה, בהחלט משדל את המשתמשים באתר להוריד את התכנים המפרים. השידול והסיוע להפרה הראשית בצירוף הידיעה של הנתבעים אודות ההפרות הראשיות הופכים אותם למפרים תורמים.
זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי הם זכאים להגנה המוענקת לספקי שירות באינטרנט, הידועה כ-"נמל מבטחים" ("Safe Harbor"), כמו, מנוע החיפוש Google. השופט גינת קבע כי אמנם הגנת "נמל מבטחים" טרם אומצה בהלכה הפסוקה בישראל (קביעה שבכל הכבוד אינה נכונה, שכן היא אכן אומצה בפסיקה קודמת), אך לפי השופט גינת, יש מקום לראות בדין האמריקאי כמודל רצוי שיש לאמצו. אלא שמתוך השוואה בין האתר של הנתבעים לבין Google, עולה כי Google זכאית להגנת על פי החוק האמריקאי, שכן היא מסירה קישורים לתכנים מפרים מרגע שמתקבלת הודעה מתאימה מבעלי היצירות המוגנות. במקרה דנן, הציעו התובעות להעניק לבעלי אתר UNIDOWN קובץ עם הרפרטואר שלהם, בכדי לעשות סינון, כך שקבצים אלה לא יינתנו להורדה תחת אתרם, אולם הבעלים סירבו לכך, ולכן אין להם אלא להלין על עצמם.
בשולי הדברים, עולה כי הפעילות באתר UNIDOWN גם מפרה את תנאי הרישיון של אתר YouTube, הקובעים כי משתמשי YouTube אינם מורשים לגשת לתוכן האתר באמצעות כל טכנולוגיה מלבד הפעלת השמע או הווידאו באתר YouTube (גם קביעה זו, בכל הכבוד, אינה לגמרי מדויקת, שכן YouTube מאפשרת הטמעת הנגן שלה באתרים אחרים, אך זאת בתנאים שהנתבעים לא קיימו).
לכן, השופט קיבל את התביעה והוציא צו מניעה להמשך פעילות האתר והטיל על בעליו לשלם לתובעות פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ¤.
או אז, הועלתה השאלה, האם ניתן להורות לספקי הגישה, שהם מתווכי רשת, לנקוט בכל אמצעי שבידם כדי לחסום את הגישה מישראל לאתרים המפרים. השופט גינת קבע כי אכן ניתן להעניק צו כזה והפנה לצווים דומים שניתנו באנגליה. זאת, למרות שאין בדין הישראלי סעיף המתיר לבית המשפט להורות לספק שירותי אינטרנט לנתק משירות גורם המשתמש בשירותי האינטרנט לשם הפרה. השופט גינת תלה החלטתו זו בקצב תיקוני החקיקה בתחום זכויות היוצרים בישראל, שהינו איטי במיוחד ביחס להשפעות הניכרות של ההתקדמות הטכנולוגית העכשווית.
יצוין, כי זוהי הפעם הראשונה שניתן צו המורה לספקי שירות בישראל לחסום את הגישה לאתרים מפרים. סעד כזה הנו מאוד דרסטי ויש בו סכנה של פגיעה בחופש המידע וחופש הביטוי. יתרה מזו, הוא כרוך בהטלת הוצאות על הספקים. עם זאת, השופט השאיר פתח לספקים לפנות שוב לבית המשפט בעניין ההוצאות שיצטרכו לשאת בהן. אנו מסכימים כי בנסיבות המקרה הסעד היה מוצדק, אך מצרים על כך שסוגיה חשובה זו לא זכתה לליבון מעמיק יותר. יש גם לצער על כך, שבפעם השנייה סוגיית הקישורים הממוסגרים נותרה בצריך עיון. הסוגיה נדונה לעומק בארה"ב, שם נקבע כי קישור כזה אינו מפר זכויות יוצרים, וגם באירופה, שם קבע בית הדין לצדק של האיחוד האירופי כי בכל מקרה של קישור ליצירה מוגנת, בין שהוא ממוסגר ובין שלאו, השאלה המכרעת היא האם הקישור מנגיש את היצירה לקהל חדש, שאליו לא הייתה גישה ליצירה לולא הקישור. אם אכן מתקיים רכיב "הקהל החדש", הקישור ייחשב מפר. אם אינו מתקיים, הקישור לא ייחשב מפר. יש לציין כי שתי הפסיקות שנויות במחלוקת בקהילה המשפטית.
ת"א 33227-11-13 אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ נ' BLOOMBERG Inc
(12.5.2015)
