זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

שמלת השבת הדיגיטלית של חנה'לה

מאת: טוני גרינמן, עו"ד

 

יוני 2015

 

מי אינו מכיר את סיפור הילדים הקלאסי של יצחק שוויגר דמיאל, "שמלת השבת של חנה'לה"? הסיפור מספר את סיפורה של הילדה חנה'לה, שאמה תפרה לה שמלה חדשה לשבת. לבושה בשמלה, יצאה חנה'לה לטייל . בדרך פגשה זקן, שסחב שק פחמים. חנה'לה סייעה לזקן העייף, אך אגב כך התלכלכה השמלה מהפחמים. עצובה, התיישבה חנה'לה ובכתה. או אז, יצאו קרני אור מהירח וניקו את השמלה אשר החלה זורחת בעצמה. מוסר ההשכל כמובן: מעשים טובים מביאים מעשים טובים.


הילדה חנה'לה בסיפור קרויה על שמה של חנה, אשתו של הסופר. בשנות השישים של המאה הקודמת, העניק הסופר להוצאה לאור מסוימת זכות לא בלעדית להדפיס את הסיפור ולהוציא "ספרון". בשנות השמונים, לאחר מותו, העניקה אלמנתו חנה לאותה הוצאה זכות בלעדית להוציא את הסיפור "בתור ספר בודד" למהדורות בלתי-מוגבלות. זאת תמורת סכום חד פעמי, שבדיעבד היה צנוע מאוד.


והנה בעשור השני של המאה הנוכחית עלתה השאלה למי נתונות הזכויות להוציא לאור את הסיפור בפורמט דיגיטלי, כספר אלקטרוני, או בדרך אחרת. פורמט זה לא היה קיים, כמובן, בתקופה שבה הוענקו הזכויות להוצאה לאור.


במסגרת הדיון התקדימי בשאלה זו, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, טענו התובעים, בנם ויורשם היחיד של יצחק וחנה, רזי דמיאל, ז"ל, שלמרבה הצער נפטר במהלך המשפט, ואלמנתו ויורשתו של רזי, עופרה, שהיו מיוצגים בידי משרדנו, כי הזכויות הדיגיטליות הן בידם. לטענת התובעים, ספר דיגיטלי הוא שונה מספר מסורתי במגוון רחב של אופנים: הפורמט הדיגיטלי מאפשר גישה מרחוק, שילוב אמצעי מולטי-מדיה, פונקציות כגון סימון, שינוי גודל הפונטים ועוד. יתרה מזו, פיתוחו של הפורמט הדיגיטלי לא היה ניתן לצפייה בידי הצדדים באותה עת, לבטח לא לסופר ואלמנתו. על כן, מובנן הטבעי של המילים "ספר בודד" אינו יכול להכיל אמצעי מדיה חדש זה. זאת ועוד, כאשר מתפתח אמצעי מדיה חדש, אזי ככל שפרשנותו של החוזה מאפשרת זאת, יש לשמר את ההנאה ממנו לבעל הזכויות או ליורשיו, דבר שמגשים את תכליתן של זכויות היוצרים שהיא לעודד ולתמרץ את היצירה. כך, נפסק בדיונים דומים שהתנהלו בארה"ב, במיוחד כאשר מעניק הזכויות היה יוצר, שלא ניתן לצפות ממנו שיחזה את התפתחות האמצעי החדש. על כן, יש לקבוע שהזכויות הדיגיטליות נשארו בידי הסופר ולאחריו – בידי יורשתו ויורשיה.


ההוצאה לאור טענה, כמובן, שהזכויות הדיגיטליות הן בידיה, וכי יש לפרש את המונח "ספר בודד" ככולל גם ספר דיגיטלי.


בפסק דין תקדימי שניתן על-ידי השופט הבכיר גדעון גינת, נתקבלו טענות התובעים ונקבע שאכן הזכויות הדיגיטליות בידי יורשי הסופר ולא בידי ההוצאה לאור. בהתייחס במחלוקת הקיימת במשפט בכלל (ולא רק בתחום זכויות היוצרים) בעניין פרשנות חוזים, קבע בית המשפט שיש לפרש חוזה בראש ובראשונה לפי לשונו, ורק כאשר הלשון אינה ברורה דיה יש להיזקק לנסיבות חיצוניות.

בית המשפט המשיך וציין כי סוגיית "האמצעים החדשים" התעוררה לאורך השנים כל עת שהתפתח אמצעי חדש. כך, למשל, לאחר שהתפתחות הטלוויזיה אפשרה לשדר סרטי קולנוע מרחוק ולאחר התפתחות הווידאו. בדרך כלל, כאשר מעניק הזכויות היה היוצר, ולא איש עסקים בתחום, או גוף עסקי, נקבע שהזכויות לאמצעי החדש נותרו בידי מעניק הזכויות. בית המשפט התייחס לכך שהצדדים לא נזקקו לייעוץ משפטי כאשר חתמו על החוזה, אם כי למו"ל היה לבטח ניסיון רב יותר מהאלמנה. מכל מקום, לא ניתן לפרש את החוזה, שבו הוענקו זכויות תמורת תשלום חד-פעמי כחל על האמצעי החדש שהתפתח שנים רבות לאחר שנחתם.


פסק דין זה בעל השלכות רוחביות עבור תעשיית ההוצאה לאור, ולמעשה עבור כל תחומי היצירה, אשר מושפעים מהתפתחות אמצעי המדיה הדיגיטליים, אמצעי מדיה חדשים בכלל, ויחייב בחינה מחדש של מצב הזכויות לגבי יצירות רבות, שלגביהן הוענקו זכויות מסוימות (להבדיל מזכויות גורפות) בעבר.

 

ה"פ (ת"א) 40561-03-12 עופרה דמיאל נ' שלמה אלוף (2015)

צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.