מאי, 2014
מאת: עו"ד טוני גרינמן, ספיר שלזינגר
המערער בתובענה הינו מחבר רומן, והמשיבה הינה סטודנטית במוסד לאומנות באותה העת ועובדת בבית קולנוע בירושלים, המתגוררת באזור מגוריו של המחבר באחת השכונות בירושלים. פרטי חייה של המשיבה שימשו השראה למחבר בכתיבת הרומן. המחבר והמשיבה הכירו בבית הקולנוע בו עבדה, ויצרו מערכת יחסים רומנטית משך חמש שנים.
ספרו של המחבר מתאר מערכת יחסים אינטימית הנרקמת בין גבר בן גילו הנואש מחיי הנישואין לבין סטודנטית, החל מפגישתם הראשונה בבית הקולנוע. תחום עיסוקו של גיבור הרומן זהה לתחום עיסוקו של המחבר, כמו גם היותו גבר נשוי ואב לילדים, המתגורר בירושלים. באופן דומה, המשיבה וכן גיבורת הספר מתגוררות עם בן זוגן בירושלים.
המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי, אשר נעתר לתביעתה, למתן צו מניעה קבוע האוסר פרסום והפצת הספר. בית המשפט קמא גיבש את עמדתו זו בשל שני שיקולים עיקריים, האחד, סימני זיהוי רבים המצביעים על המשיבה כגיבורת הרומן וכן העובדה שהיא אינה דמות ציבורית. השני, תיאורים רבים בספר הנוגעים לצנעת הפרט, היקפם וטיבם. בית המשפט קמא דחה את טענת המחבר בדבר הסכמתה של המשיבה לפרסום הרומן ואת הגנת "העניין הציבורי" מכוח חוק הגנת הפרטיות וקבע כי בפרסום יש משום לשון הרע והוא לוקה בחוסר תום לב. בית המשפט העריך כי טענת הפרת זכות יוצרים שטענה המשיבה מתייתרת בשל הפגיעה בפרטיות.
המשיב וההוצאה לאור שלה, ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט ביצע איזון בין חופש הביטוי וחירות היצירה לבין הזכות לפרטיות ולשם טוב. לגרסתו, חופש הביטוי עומד בבסיס שיטת משטרנו הדמוקרטית ומהווה עוגן יסוד בחברה. בגדרי חופש הביטוי מצוי גם הביטוי האומנותי, הכולל בחובו גם כתיבה אוטוביוגרפית. עם זאת, חופש הביטוי, ובכללם חופש היצירה האוטוביוגרפית, אינו זכות מוחלטת.
הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית. אחת ההצדקות לה מצויה במישור מערכות היחסים הבין אישיות. במופעה הרומנטי, היא זכותו של בן הזוג לא להיות מנוצל על-ידי בן זוגו. מערכות יחסים מסוג זה, כוללות חובת זהירות מוגברת כלפי המרחב האינטימי המשותף של בני הזוג.
בבואו לאזן בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות, בית המשפט לא שאל כוחה של איזו זכות עדיפה אלא האם התועלת שתצמח ממניעת פרסום הספר הפוגע בזכות לפרטיות, עולה על הנזק שייגרם לחופש הביטוי בעקבות המניעה.
בית המשפט סובר כי דמות הגיבורה ברומן הנדון מכילה פרטי זיהוי רבים וייחודיים אשר יש בהן כדי לזהות את המשיבה, לרבות תיאור חזות חיצונית, גיל, עיסוק ייחודי, מקום לימוד, מקום עבודה, מקום מגורים, וכן פרטים מזהים אודות מחבר הרומן, ואירועים שהתרחשו במציאות בהם לקחו חלק המחבר, המשיבה וצדדים שלישיים. אלו, לדעת בית המשפט, מכריעים את המקרה ומביאים למסקנה בדבר יכולת זיהויה של המשיבה כגיבורת הספר. דהיינו לאור מכלול וטיב הפרטים והצטברותם, יוכלו מכריה הסבירים של המשיבה לזהותה ולפיכך, עסקינן בפגיעה בליבת הזכות לפרטיות.
בית המשפט אינו ממעיט מחשיבות חופש היצירה, אולם טוען כי אין מן הנמנע הפסד של מספר יצירות ספרותיות למען ערכים שעבורם ראוי להפסידם, לרבות, "אדם קודם לספר". חופש הביטוי של מחבר הרומן מתנגש עם זכותה של המשיבה לפרטיות. לכאורה, מעמד הזכויות שווה, אך הפגיעה בפרטיות המשיבה היא קשה וחמורה בעוד שהבדיון בספרו של המחבר מועט, ולכן גוברת הזכות לפרטיות על פני הפגיעה בחופש הביטוי.
באשר לזכות היוצרים של המשיבה במכתביה המופיעים ברומן, בית המשפט בחר שלא להתייחס לסוגיה והותירה על כנה, דהיינו השאירה בצריך עיון. גם בנוגע להבעת הסכמתה של המשיבה לכתיבת הספר, לא הפך בית המשפט את מסקנת בית המשפט קמא, לפיה לא ניתנה הסכמה מדעת לפרסום הספר. בית המשפט העליון עוד גרס כי אף אם ניתנת הסכמה לפגיעה בפרטיות, בנסיבות שבהן עוסקים בפרטים אינטימיים אזי בשל הפגיעה הקשה בפרטיות, יכול אדם לחזור בו מהסכמתו לפגיעה, ובמקרה זה יהיה הצד שכלפיו ניתנה ההסכמה זכאי לפיצוי, אך לא לאכיפת ההסכמה.
ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 22.05.14)
