נובמבר, 2012
מאת: עו"ד טוני גרינמן
חברת אדידס מוכרת, בין היתר בזכות נעלי הספורט אותן היא מוכרת ברחבי העולם שסימן ההיכר שלהן הוא שלושת הפסים בצידי הנעל. בתביעה שהוכרעה לאחרונה בבית המשפט העליון, נקבע כי שימוש שעשה יצרן נעליים בארבע פסים אותן הוא מיקם בצד הנעליים שייצר הוא שימוש מותר ואין בכך הפרה של סימן המסחר של אדידס. הכרעה זו ניתנה בערעור לבית המשפט העליון, לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי השימוש בסימן של אדידס הוא לגיטימי בשל העובדה שאין חשש להטעיה בין שני סוגי הנעליים, של אדידס ושל הנתבע המשווק בשטחים.
לסימן מסחר יש שתי מטרות: האחת היא הגנה על הצרכן בכך שיוכל לזהות בקלות את המוצרים של היצרנים השונים, והשנייה היא הגנה על היצרן שהשקיע באיכות המוצר של ועל כך שרכש לעצמו מוניטין המזוהה עם הסימן. תנאי בסיס לרישום סימן מסחר הוא כי יהיה בעל "אופי מבחין", לדוגמא לא ניתן לרשום סימן מסחר על המילה 'תפוח' בקשר לפירות, כי זו מילה שגורה בשפה העברית. עם זאת, יתכן כי הסימן רכש אופי מבחין באמצעות מאמצי שיווק עד שהוא מזוהה עם היצרן, לדוגמא שלושה פסים המהווים סימן טריוויאלי אך כיום מזוהים עם המותג אדידס.
בית המשפט קבע שאופיו המולד של סימן שלושת הפסים הוא חלש, שהרי לא מדובר בסימן שהומצא באופן מיוחד אלא כזה הקיים במציאות החיים, בית המשפט הדגים קביעה זו בכך שאם אדם שלא מכיר את אדידס יראה את הפסים הוא יחשוב שמדובר בחלק מהעיצוב של הנעל ולא סימן מסחר המייצג את החברה. העובדה שהסימן מפורסם ברחבי העולם והציבור מזהה את נעליה של אדידס לפי סימן זה, לא משנה את אופיו המולד החלש. בעקבות ניתוח זה של סימן שלושת הפסים, הגיע בית המשפט למסקנה כי גם ההגנה הניתנת לסימן היא חלשה יותר, העובדה כי בנעל הנתבע נעשה שימוש בארבעה פסים (לעומת שלושה), אינה מאפשרת הכרה בהפרה של הסימן. הסיבה להבדל זה הוא החשש לתת לאדידס מונופול על כל שימוש בפסים המוטבעים על נעליים.
איך בוחנים אם יש הפרה של סימן מסחר? ההשוואה נעשית בין הסימנים בראייה כוללת ולא בין אלמנטים המרכיבים את הסימנים, יש לבחון האם בבחינה כללית ישנו דמיון מטעה. במקרה הזה, בית המשפט אף בחן את הנעליים בכללותן ולא רק את הפסים עצמם. אז איך יודעים האם קיים דמיון מטעה? הפסיקה פיתחה שלושה מבחנים העוזרים לענות על שאלה זו: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.
על פי הכרעת בית המשפט נקבע כי לא קיים דמיון מטעה בין הסימנים, בבחינת הנעליים בכללותן הגיע בית המשפט למסקנה כי העובדה שמלבד ארבעת הפסים מופיעה על נעל הנתבע גם המילה 'SYDNEY' ולכן אין חשש כי הצרכנים יטעו לחשוב כי הם רוכשים נעל אדידס. נוספת לכך בחינת סוג הסחורה וחוג הלקוחות לפיה מדובר בנעליים בטווח מחירים שונה לחלוטין ולכן לא סביר שהצרכן יטעה לחשוב שהוא קונה אדידס במחיר כה נמוך. עוד נטען כי נובע מהפרש המחירים כי מי שמחפש לרכוש נעל אדידס, שעלותה גבוהה, יבחן אותה כראוי טרם ביצוע הרכישה.
טענה נוספת שנדונה, וניתן לומר כי בית המשפט לא התעמק בה די הצורך, היא טענה של דילול סימן המסחר על-ידי החיקוי. הכוונה בדילול היא בעצם לדילול המוניטין המיוחס לסימן, מוניטין אשר עליו עמלה אדידס באמצעות שיווק ופרסום הנעליים. בית המשפט דחה את טענת הדילול בהסבר כי מכיוון שאין דמיון מטעה בין הסימנים אין חשש שהחיקוי המשווק לרשות הפלסטינית יזוהה עם חברת אדידס ולכן אין שחיקת המוניטין.
דיון מעניין עלה בפסק הדין ביחס לטענת עילת עשיית עושר ולא במשפט, בהתבסס על הלכת א.ש.י.ר המפורסמת המאפשרת הגנה על קניין רוחני גם כאשר לא ניתנת הגנה מכוח הדינים הספציפיים (באותו עניין נדון ביחס למדגמים ופטנטים). הבסיס לדחיית הטענה היה כי מרגע שהחוק לא נותן הגנה על מערכת הנסיבות הנדונה לא ניתן להסתמך על "עילה חלופית" של עשיית עושר, משמע לא ניתן לעקוף את פקודת סימני מסחר באמצעות עילת עשיית עושר. סביב הכרעה זו נסב הדיון בין השופטים. בעוד שהשופטת חיות והשופט רובינשטיין דחו את הטענה, השופט ריבלין בדעת מיעוט טען כי יש לקבל את התביעה על בסיס עילת עשיית עושר. לטענתו, העובדה שהחוק לא נותן סעד ליצרן ולמעשה מאפשר קיומו של "שוק חיקויים" בכך שיצרנים יכולים לחמוק באמצעות עריכת שינויים קלים בסימן תוך פגיעה ברווחי היצרן ואף אפשרות לפגיעה ביוקרתו של המותג. השופט העלה טענה מעניינת לפיה יש לבחון את הסיטואציה בראייה של מערכת יחסים משולשת, אומנם מי שרוכש את הנעל יודע שמדובר בחיקוי, אך הסביבה שלו לא יודעת זאת ומאמינה שהוא נועל את הנעל המקורית, ומי שנפגע בסופו של דבר הוא היצרן אשר "רוכבים על גבו". השופט ריבלין לא הסכים למצב בו לא ניתנת הגנה לבעלי המותגים מפני חיקויים, גם אם הם אינם זכאים להגנת פקודת סימני מסחר בגלל שינוי מינורי שנעשה בסימן. עוד הוא ציין, ולעניות דעתי בצדק, כי ניתן לראות בבירור כי הנתבע התכוון להידמות לסימן של אדידס, אם כל רצונו היה לעשות שימוש בארבעה פסים אפשר היה להטות אותם לכיוון השני או לעצב את הפסים עצמם בצורה קצת אחרת. מאחר וכוונה סובייקטיבית לא מהווה חלק מבחינת קיומה של הפרת סימן מסחר, ניתן לומר שמקומה הראוי הוא במסגרת עוולת עשיית עושר ולא במשפט.
ע"א 563/11 ADIDAS נ' יאסין
