בעלות בזכויות יוצרים ביצירה מוזמנת

ינואר 2026

עו"ד טוני גרינמן ונועה קשטכר

בעלות בזכויות יוצרים ביצירה מוזמנת

בית משפט השלום בת"א קיבל תביעה לפיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים ביצירותיו של התובע.
התובע הינו אמן ויוצר בתחום הציור והעיצוב הגרפי אשר מעניק שירותים בתחום זה. הנתבעת הינה בית דפוס ותיק ומוכר אשר מתמחה, בין היתר, בהדפסת חולצות ממותגות לארגונים שונים, לחיילים ולתנועות נוער.

ציורי התובע הוצעו להדפסה על ידי סוכניה של הנתבעת באמצעות שליחתם ללקוחות פוטנציאליים באפליקציית WhatsApp, פרסומם ברשת האינסטגרם והצגתם במאגר אינטרנטי באתר של הנתבעת. מדובר בציורים ייחודיים ומקוריים אותם יצר התובע על-פי הזמנה עבור קבוצת חיילים לשם הדפסתם על חולצות של היחידה, והם כוללים ביטויים הומוריסטיים ו"סיסמאות פנימיות" של החיילים. אותם חיילים הם אשר העלו את הציורים למאגר האינטרנטי של הנתבעת, ככל הנראה משום שסברו בתום לב שהציורים שייכים להם והם רשאים לעשות בהם כרצונם. טרם הגשת התביעה, פנה התובע לנתבעת בדרישה להסרה מיידית של ציוריו מן המאגר, אולם הנתבעת הסירה חלק מן הציורים בלבד ובהמשך אף פרסמה ציורים נוספים.

שאלת הבעלות בזכות היוצרים ביצירה מוזמנת

ביהמ"ש דן בשאלת הבעלות בזכות היוצרים ביצירה אשר נוצרה על-פי הזמנה. סעיף 35(א) לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח 2007 (להלן: "החוק") קובע כי גם כאשר היצירה נוצרה על פי הזמנה, ברירת המחדל היא שבעל זכות היוצרים בה הוא היוצר, אלא אם הוסכם אחרת בין המזמין ליוצר, במפורש או במשתמע. בענייננו לא היה כל הסכם בין התובע לבין החיילים אשר הסדיר את כוונותיהם, ולא היה ברור מה כוללת הזמנת היצירה ומה נכלל ברשות השימוש שהוענקה להם, ככל שהוענקה.

במסגרת הדיון בשאלה זו, הפנה ביהמ"ש לדבריו של עו"ד טוני גרינמן בספרו "זכות יוצרים", שבו מציין גרינמן כי העובדה שהחוק מותיר את שאלת הבעלות בזכות יוצרים ביצירה מוזמנת להכרעה על פי הסכם משתמע, יוצרת מידה רבה של אי-ודאות ומקשה לקבוע מיהו הבעלים במקרה שבו הצדדים להזמנה לא ערכו ביניהם חוזה בכתב שיסדיר את הסוגייה. גרינמן מוסיף וגורס כי אין בהזמנת היצירה כשלעצמה כדי להצביע על כוונה משתמעת בדבר העברת הבעלות בזכויות, שכן פרשנות כזו תרוקן מתוכן את ברירת המחדל שבחוק.

ביהמ"ש הוסיף וציין כי ככל שמעורבות המזמין בקביעת אופי היצירה ופרטיה רבה יותר, כך תגבר הנטייה לראות כוונה משתמעת כי הוא יהיה בעל זכות היוצרים ביצירה, והנטל להוכיח כוונה שכזו מוטל על המזמין.

במקרה דנן, ביהמ"ש קיבל את גרסתם של החיילים לפיה הם חשבו שמדובר ביצירה השייכת להם, שכן מדובר בסמל השייך לקבוצה מאוחדת ומוגדרת ועבורה הוא נוצר ונראה כי החיילים הספציפיים הם קהל היעד של היצירה. עם זאת, נקבע כי אף אם ניתן לקבל את עמדת החיילים ולטעון שהציורים מצויים בבעלות החיילים מכוח כוונה משתמעת במועד ההתקשרות, הרי שלאחר המועד שבו הודיע התובע על זכותו ובעלותו ביצירה באופן כתוב וחד משמעי, אין עוד בסיס למחשבה שהיצירה היא בבעלות החיילים. לכן, מאחר והנתבעת לא הצליחה להוכיח כי החיילים הם בעלי הזכות ביצירה, וכן לא הוכח כי יוצר היצירה העביר או הקנה לנתבעת או לחיילים את זכות היוצרים, הרי שבהתאם לברירת המחדל, זכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצר, הוא התובע.

שאלת בעלות המדינה ביצירה שהוזמנה על ידי חייל

ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעת לפיה בהתאם לסעיף 36 לחוק, הבעלות בזכות היוצרים ביצירות היא של המדינה מאחר שהיצירות הוזמנו על ידי חיילי צה"ל. הסעיף קובע כי על מנת שיראו במדינה כבעלת זכות היוצרים, נדרש שההזמנה תתבצע ע"י עובד מדינה (לרבות חייל) "עקב עבודתו ובמהלכה". ביהמ"ש הדגיש כי יש לפרש דרישה זו בצמצום וקבע כי במקרה זה, לא בוצעה הזמנה מטעם צה"ל או בהוראתו, אלא מדובר ביוזמה פרטית של החיילים. כמו כן, אין דרישה מוסדית לייצור הגלופה ולא מדובר בסמל רשמי מאושר אשר מופיע בפרסומי צה"ל. לכן, לא ניתן לראות בסמלים שצוירו כרכוש צה"ל או לקבוע כי מדובר בנחלת הכלל.

ביהמ"ש הוסיף ואמר כי גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת לפיה מדובר בבעלות המדינה, הרי בכל מקרה אין מדובר בבעלות של הנתבעת בזכות היוצרים ולכן טענה זו אינה מקנה לנתבעת כל הגנה.

הפרת זכויות היוצרים על-ידי הנתבעת

ביהמ"ש קבע שהנתבעת אכן הפרה את זכות היוצרים של התובע וזאת בכך שהעמידה את היצירות לרשות הציבור, פרסמה את הציורים בפלטפורמות השונות, עשתה שימוש חוזר ביצירותיו של התובע והכל מבלי שהתובע קיבל על כך קרדיט ומבלי שניתנה הסכמתו לפעולות אלו. הנתבעת וסוכניה פרסמו את הציורים והציעו אותם ללקוחות החברה תוך שהדבר מעניק להם תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים.

ביהמ"ש קבע כי גם אם היו לנתבעת ספקות באשר לזכות היוצרים או הבעלות על היצירות, ואף אם היא נסמכה על טענה להסכמה משתמעת בין התובע והחיילים, הרי שמהמועד בו עדכן התובע כי הוא הבעלים של היצירה וביקש להסיר את הפרסומים – הסכמה זו איננה עוד.

ביהמ"ש הדגיש כי אף אם החיילים סברו שהיצירות שייכות להם והם אלו שהעלו את היצירות למאגר הנתבעת, הרי שהנתבעת יצרה בעצמה את התשתית לביצוע ההפרה ובלעדיה ההפרה ככל הנראה לא הייתה משתכללת, ולכן למעשה היה לה חלק פעיל, יוזם והכרחי בביצוע הפרת הזכויות של התובע.

הפרה תורמת והפרה עקיפה

מעבר לטענות התובע בדבר ההפרות הישירות שביצעה הנתבעת, ביהמ"ש דן גם בשאלת ההפרה העקיפה וההפרה התורמת של הנתבעת.

סעיף 48א לחוק קובע מספר תנאים לקיומה של הפרה עקיפה. בענייננו, ביהמ"ש קבע שהתמלאו כל התנאים המפורטים בחוק ושהנתבעת אכן ביצעה הפרה עקיפה. ראשית, הועמדו לרשות הציבור יצירותיו של התובע במאגר האינטרנטי שבאתר הנתבעת ובחשבון האינסטגרם שלה, וזאת באופן שמהווה הפרה של זכות היוצרים. שנית, הנתבעת, שהיא בית דפוס מוכר וידוע, ניהלה והפעילה את האתר וכך למעשה סיפקה את התשתית לביצוע ההפרה וחשפה את היצירות לציבור כולו. בעצם הצגתו של מאגר אינטרנטי אשר קיימים בו ציורים שיש לתובע זכות יוצרים בהם, הרחיבה הנתבעת את מעגל הפרסום והחשיפה וזאת לשם פעילותה העסקית כבית דפוס. ביהמ"ש השתכנע ששליחת היצירות ללקוחות פוטנציאליים, הצגת המוצרים בחשבון האינסטגרם והצגת הציורים במאגר של הנתבעת נועדו לשם עשיית רווח. בהקשר זה, יש לציין כי בסעיף החוק אין דרישה להפקת רווחים בפועל אלא די בכך שהפעולה בוצעה במטרה להפיק רווח. לבסוף, נקבע כי הנתבעת מכירה היטב את עסקו של התובע והיא אף פנתה אליו בעבר בניסיון לקדם שיתוף פעולה עסקי, לכן לא ניתן לטעון כי הנתבעת לא ידעה על הצורך לקבל הרשאה מטעם התובע. יתרה מכך, התובע אף התריע בפני הנתבעת על חוסר הסכמתו לשימוש שלה ביצירותיו. לכן, נקבע שבעת ביצוע הפעולה ידעה הנתבעת או שהיה עליה לדעת כי היצירה הועמדה בהפרה.

באשר להפרה התורמת, מדובר למעשה בדוקטרינה אשר התפתחה בפסיקה ומאפשרת להטיל  אחריות גם על מי שאינו הפר זכות יוצרים באופן ישיר, אם התנהגותו תרמה לביצוע ההפרה. בעניין ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ נקבעו שלושה תנאים מצטברים להחלת הפרה תורמת: (1) קיומה בפועל של הפרה ישירה; (2) ידיעת המפר התורם על אודות ההפרה הישירה; (3) תרומה ניכרת וממשית של המפר התורם לביצוע ההפרה. בענייננו, ביהמ"ש קבע שאכן התקיימו כל שלושת התנאים ולכן יש לראות בנתבעת גם כמפרה תורמת.  

הפרת הזכות המוסרית

סעיף 46 לחוק קובע שליוצר יש זכות כי שמו ייקרא על יצירתו וכי לא יוטל פגם ביצירתו או תעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה. סעיף 50(א) לחוק קובע שמי שעושה ביצירה פעילות הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה. בענייננו, נקבע שפרסום הציורים במאגר האינטרנטי של הנתבעת ללא מתן קרדיט לתובע, וזאת גם לאחר שהודיע התובע כי היצירות שייכות לו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית.

שימוש אגבי מותר וטענת "המפר התמים"

סעיף 22 לחוק קובע מהו שימוש אגבי מותר ביצירה. שימוש אגבי ביצירה הוא הכללתה ביצירת צילום, יצירה קולנועית או תקליט והוא מותר כאשר היצירה המוגנת מוצגת ביצירה החדשה באופן אקראי והיא אינה מהווה את נושא הצילום. ביהמ"ש מציין שבדרך כלל, כדי שמשתמש ביצירה יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו לתת קרדיט לבעל היצירה. בענייננו, ביהמ"ש קבע שלא ניתן לטעון שמדובר בשימוש אגבי ביצירה שכן עיסוקה של הנתבעת הוא בהדפסת הציור על גבי החולצה, כלומר אם לא היה ציור להדפיס הרי שלנתבעת לא היה כל תפקיד.

באשר לטענת "המפר התמים", סעיף 58 לחוק קובע שניתן לפטור מפר ישיר מתשלום פיצויים אם במועד ההפרה לא ידע ולא היה עליו לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, כאשר הנטל להוכחת קיומה של הגנה זו מוטל על הנתבע. בבואו לבחון את קיומה של ההגנה, ביהמ"ש ייחס חשיבות רבה לתחום עיסוקה של הנתבעת וקבע שבית דפוס אשר עוסק בלקיחת גלופה והדפסתה או העתקתה למוצר אחר, חייב להיות ער להפרות הנעשות בסביבתו ובאמצעותו. לכן, היה על הנתבעת לדעת על קיומה של זכות יוצרים ביצירה.

לסיכום, נקבע שהנתבעת אכן הפרה את זכות היוצרים של התובע בציוריו וכן שההגנות שבחוק לא חלות עליה. ביהמ"ש פסק לנתבעת תשלום פיצויים וכן קבע שהיא תישא באחריות על מאגר הציורים האינטרנטי שלה ולא תקבל למאגר ציורים באופן אוטומטי, אלא תבצע בחינה של זכויות היוצרים בכל ציור שנוסף למאגר.

הערות:

עצם העובדה שהתובע טען בשלב מאוחר מזמן ביצוע היצירה לבעלות ביצירה לא צריך לקבוע כשלעצמו את שאלת הבעלות בזכויות היוצרים, שכן הקובע לעניין זה הוא ההסכם המשתמע בעת ההזמנה.

כמו כן, למרות שבית המשפט צדק בקביעתו כי זכויות היוצרים ביצירה אינן של המדינה,  לו היה קובע כי הבעלות היא אכן של המדינה, קביעה זו הייתה יכולה לספק הגנה לנתבעת, שכן כאשר הבעלות ביצירה אינה של התובע, לא ניתן לקבוע כי הופרו זכויותיו. כמובן, שהגנה כזו לא הייתה עומדת לתובע לו הוגשה תביעה של בעלת הזכויות הנכונה.

מקום שנקבע כי הנתבעת הפרה זכויות יוצרים ב"הפרה ראשית", הרי שאין צורך לדון בסוגיית ההפרה העקיפה או התורמת לגבי אותה נתבעת, שכן הפרות אלה משניות להפרה ראשית.

ת"א 37969-04-24 זהבי נ' אדיב - חולצות מודפסות בע"מ (09.11.2025)