דצמבר 2022
עו"ד טוני גרינמן ושירה כהן
מדובר על ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, לאחר שתביעתו של המערער אמיר חצרוני בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה ומנעה את השבת פעילות חשבונו ברשת החברתית פייסבוק, לאחר שנחסם על ידי המשיבה (פייסבוק).
בשנת 2006 פתח המערער אמיר חצרוני, פרופסור לתקשורת ופובליציסט, חשבון פייסבוק. בשנת 2018 הודיעה פייסבוק לחצרוני כי סגרה את החשבון בעקבות פרסומים שהפרו את תנאי השימוש ואת כללי קהילת פייסבוק. בין הפרסומים המפרים, לטענת פייסבוק נכללו פרסומים אלה:
בפוסט משנת 2017- סרטון וידיאו של המערער הטוען כי הוא מתמקד במאבק "הפמי-נאציות", המתקיף באופן ישיר את אוכלוסית המתנחלים והחרדים וטוען כי "גברים דוסים" מטרידים מינית.
בפוסט משנת 2018- שכלל ביטויים כגון "הכושונים מאפריקה שהתנחלו בדרום תל אביב אינם ויכוח מוסרי, אלא הוויכוח המוסרי הוא על כינים ועגבת, רוב הציבור הישראלי המצביע לליכוד כנראה לא מאמינים בפסיכומטרי- אנשים אלו מעדיפים שהכינים והעגבת והאריתראים יישארו באפריקה כי זה מקומם הטבעי". לא הייתי רוצה כינים בשיער שלי, אפילו אם זה אומר שהכושונים ימותו מרעב ביבשת השחורה".
בפוסט משנת 2018- "אם היינו אשכנזים רציונאליים, לא היינו מביאים ממרוקו על חשבוננו את כפויי הטובה, למה אשכנזים בריאים בגופם תורמים לקרן החדשה בישראל? הכסף ילך לפליטים שחומים חסרי בית שסובלים מסיפיליס".
דוגמאות נוספות ניתן למצוא בפסק הדין.
בעקבות החסימה הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המערער טען כי חסימת החשבון נעשתה מבלי שקיבל התראה מראש על כך, מבלי שידע מהו הפרסום שגרם לחסימה, מבלי שידע מה היו השיקולים לחסימה ואף מבלי לדעת מי התלונן עליו, ומבלי שניתנה לו אפשרות לערער על כך ולתקן את דרכיו במידת האפשר. המערער טען גם שהפרסומים שלו כלל לא הפרו את תנאי השימוש ואת כללי הקהילה והדגיש שהוא דמות הומוריסטית ומוכר כסאטירי, ורק אוהדיו וחבריו שמבינים את ההומור שלו נחשפו לפרסומים. בנוסף ציין שלאורך השנים המשיבה כבר הסירה פרסומים אחרים שלו ללא הסבר וקרה שנחסם חשבונו, ובכל אחד מהמקרים הללו נפגע חופש הביטוי שלו, זכויות היוצרים שלו וגם נפגע כבודו. המערער ציין שבמהלך התביעה לא ננקטו נגדו הליכים פליליים ולכן הוא טוען שאין להשתיק אותו ללא הצדקה חוקית, ובתביעה שהגיש טען שהמשיבה הפרה את ההתחייבויות החוזיות שלה עמו וגם ביצעה כלפיו עוולות שונות שמקימות לו זכאות לפיצויים. בנוסף, הוא עתר לקבלת צווי "עשה" ומתוכם צו המורה על החזרת חשבון הפייסבוק שלו לפעילות, וצו עותק של המידע המוחזק בידי המשיבה הנוגע לפרטיו.
המשיבה (פייסבוק) טענה מנגד כי פייסבוק הינה רשת חברתית שמאפשרת לכלל הציבור לשתף מידע, היא נועדה לשתף תכנים ורעיונות בחופשיות אבל תוך כיבוד זכויותיהם של הכלל, ובשביל להגשים מטרה זו ולוודא שפייסבוק אכן עומדת בה, נקבעו תנאי שימוש שמהווים הסכם מחייב בינה לבין המשתמשים, וכללי הקהילה. תנאי השימוש וכללי הקהילה אוסרים על משתמש לפרסם תכנים שיש בהם דברי שטנה. אלה מוגדרים בכללי הקהילה כהתקפה ישירה על אנשים על בסיס גזע, מוצא אתני או לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, מגדר, מין, זהות מגדרית, נכויות ומחלות. פייסבוק מגדירה את המושג תקיפה כדיבור אלים או משפיל והכרזות של נחיתות או קריאות לאי הכללה או לבידוד, ומחזקת שבמסגרת תנאי השימוש נקבע שהמשיבה שומרת על זכותה לנקוט בפעולה נגד משתמשים שיפרו את התנאים והמדיניות, לרבות הסרת התוכן המפר והשבתת חשבון באופן מלא או חלקי. המשיבה טענה כי למערער קיימת היסטוריה רחבה של פרסום תוכן המפר את תנאי השימוש ולאורך תקופת השימוש שלו בפייסבוק הוסרו לפחות 69 פרסומים מחשבונו, ובכל פעם שהוסר פוסט הוא קיבל על כך הודעת אזהרה שאם יהיו הפרות נוספות הן עשויות לגרור את חסימת חשבון הפייסבוק שלו, כלומר המערער הוזהר ולמרות זאת המשיך לפרסם תכנים מפרים ונתן למשיבה את הזכות לחסום את החשבון שלו. המערער אישר שזה אכן קרה.
בית המשפט המחוזי עמד על כך שתנאי השימוש וכללי הקהילה אכן מהווים הסכם מחייב בין המשיבה לבין משתמשי פייסבוק, וכי הם אוסרים כל פרסום תוכן שיש בו דברי שטנה או הפוגע בזכויות האחר, ולצד זאת כללי הקהילה קובעים שלמשיבה עומדת הזכות להסיר תוכן ולהשבית חשבון. בית המשפט דן בהגדרת המושג "דברי שטנה" מתוך מחקרן של רותם מזדיני ותהילה שוורץ אלטשולר, המציע קריטריונים שלפיהם ייקבע האם תוכן מסוים מהווה ביטוי שנאה וכיצד לנהוג ביחס אליו; האם התוכן מכוון לקבוצה מסוימת; האם הביטוי מבטא שנאה; האם הביטוי עלול לגרום לנזק. ביישום הקריטריונים אלה, בית המשפט קבע שהתכנים שפרסם המערער היו מכוונים כלפי קבוצות מסוימות, והייחוס נעשה על סמך מאפיינים כגון גזע, מוצא, שיוך דתי, נטיה מינית, נכויות ועוד, כלומר הן עומדות בהגדרת המאפיינים של המחקר, לדברי בית המשפט התכנים ביטאו שנאה וזלזול בכבודם של אנשים וקבוצות ולכן התכנים שפרסם המערער בחשבונו עולים כדי דברי שטנה.
בית המשפט דחה את טענת המערער שהתבססה על חוות דעת מומחה מטעמו, והחליט כי אין לראות בתכניו כסאטירה. הסאטירה הינה מורכבת ואנשים קראו את התכנים, הם אמורים להבין את הסאטירה המורכבת ובכל זאת סברו שמדובר בתוכן פוגעני שאינו לגיטימי. הקושי לעמוד על ההבחנה בין תכנים סאטיריים לבין תכנים שאינם כאלו, מתחזק נוכח העובדה שבפוסטים שונים של המערער נכתבו דברים שהוא בעצמו מעיד עליהם כי הם אמת.
בסוף פסק הדין נקבע שלמרות ניסיונותיו של המערער להציג את תביעתו כתביעה שעניינה נעוץ בחופש הביטוי, מדובר בתובענה חוזית. המשיבה הוכיחה שהמערער ידע את הטעמים לסגירת חשבונו ושניתנו לו מספר הזדמנויות לעמוד בתנאי השימוש ובכללי הקהילה.
בערעור בבית המשפט העליון טען חצרוני שפסק דינו של בית המשפט המחוזי פגע קשות בזכות היסוד שלו לחופש הביטוי. לטענתו, בית המשפט המחוזי טעה בהבנת תכני הפוסטים והחלק הסאטירי שלהם ועיוות את מושג "נזק" לציבור כאשר קבע שהתכנים היו עלולים לגרום לנזק. עיקר הנפח בערעורו של המערער הוקדש לטענה שיש להכיר בפייסבוק כגוף דו מהותי, דבר שמחייב אותה לקיים הליך הוגן ולפעול בשקיפות כלפי ציבור המשתמשים, לתת הזדמנות לתקן הפרות ולנמק את ההחלטות שלה. כמו כן, טען כי התנאי שמאפשר לפייסבוק לחסום חשבונות על-פי החלטתה הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד.
בית המשפט העליון דחה את הערעור. השופט מינץ שנתן את פסק הדין העיקרי, שאליו הצטרפו השופטות רונן וכנפי שטייניץ, קבע כי השאלה העולה בערעור היא שאלה חוזית, כלומר האם פייסבוק פעל במסגרת החוזה בינה לבין המערער כאשר חסמה את החשבון של המערער. חוזה זה מורכב מתנאי השימוש וכללי הקהילה. השופט קבע כי יש לפרש חוזה בראש ובראשונה לפי לשונו. במקרה זה, הלשון הברורה של החוזה מאפשר לפייסבוק לחסום את החשבון עקב ההפרות החוזרות של תנאי השימוש וכללי הקהילה.
בית המשפט דחה את טענת המערער כי מדובר בסאטירה ולא בביטוי שטנה, שכן כפי שהמערער טען בעצמו, לא כל אחד יכול להבין כי אכן מדובר בסאטירה. אף אם הביטוי יוגדר כסאטירה, הרי שלפי כללי הקהילה היה צריך לציין במפורש כי מדובר בביטוי שכזה.
עם זאת, כפי שקבעה השופטת רונן ,השאלה המרכזית שהייתה צריכה לידון היא האם רשאית פלטפורמה בעלת משקל משמעותי שהפרסום בה הוא נחוץ לצורך מתן משמעות לחופש הביטוי של המפרסם, לשלול לחלוטין ממי שפרסם בעבר פרסומים אסורים את האפשרות להמשיך ולעשות בה שימוש, ואם כן- באילו תנאים? שאלה זו היא שאלה כבדת משקל, שבמסגרתה היה מקום לבחון קודם כל את מעמדה של פייסבוק כפלטפורמה המאפשרת את מימוש חופש הביטוי ואת החשיבות היחסית של הפרסום דווקא בפלטפורמה זו; ואז, לאור המסקנה בשאלה זו, לבחון את נפקותה של התניה בהסכם תנאי השימוש בינה לבין המשתמשים, המאפשרת לה, בנסיבות מסוימות, לשלול ממאן דהוא את האפשרות לפרסם בפלטפורמה האמורה ולהפסיק לספק לו, לצמיתות, את השירותים של פייסבוק (כפי שנקבע בסעיף 14 לתנאי השימוש).
אלא שהמערער לה העלה טענות בעניין זה בבית המשפט המחוזי. ומכיוון שמערער לא רשאי להעלות בשלב ערעור טענות שלא נטענו בערכאה הראשונה, הרי שהוא מנוע להעלותן בערעור.
אף על-פי ששאלות חשובות לא זכו להכרעה בפסק הדין, ציין בית המשפט כי זכויות יסוד, ובכללן הזכות לחופש ביטוי עשויות להתקיים גם במישור הדין הפרטי. אולם במקרים אלה יש לאזן בינן לבין חופש החוזים. במסגרת איזון זה, תנאי בחוזה אחיד שפוגע בחופש הביטוי עלול להיפסל כתנאי מקפח או להימצא ראוי לביטול בהיותו נוגד את תקנת הציבור. אולם, כאמור, בית המשפט לא קבע מסמרות בעניינים אלה.
בית המשפט העליון פסק כי המערער הפר את תנאי השימוש של המשיבה, ולא נפל פגם בהחלטתה לסגור את חשבון הפייסבוק שלו. הערעור נדחה והמערער חויב לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪.
אם כן, בסופו של דבר ניתן פסק דין חסר ופוספסה הזדמנות זו לדון במעמדן של בעלות הרשתות החברתיות, לרבות בשאלה אם מדובר בגופים דו-מהותיים והחובות הנגזרות ממעמד זה ומהיות חלק מהן בעלות מונופול. משתמשי הרשתות החברתיות יכולות לצער על כך שהמצב הנותרנו במצב של חוסר וודאות משפטית בתחום שמשווע ליתר וודאות.
ע"א 21/1770 אמיר חצרוני נ' Facebook Ireland Limited (פורסם בנבו, 14.12.2022).
