עוד על הסדרת זכויות יוצרים ביצירות קולנועיות במסגרת הצעת חוק זכות יוצרים

 

מבט נוסף על הסדרת זכויות יוצרים ביצירות קולנועיות במסגרת הצעת חוק זכות יוצרים  

מאת: עו"ד טוני גרינמן

 

בדיון בסוגיית זכויות היוצרים ביצירות קולנועיות (ובמונח זה כלולות כלל היצירות האורקוליות) משתתפים שלושה גורמים: א. יוצרי היצירה הקולנועית, ובראשם הבמאים והתסריטאים; ב. מפיקי היצירות; ג.  גופי השידור, שהינם לעתים מפיקי היצירה, ופעמים אחרות הגורם שהזמין את הפקתו ממפיק עצמאי. בדיון זה מתעוררות שתי שאלות מרכזיות ונפרדות, שכל אחת מהן נוגעת למפגש שונה בין שתי צלעות של המשולש יוצר-מפיק-גוף שידור. שאלות אלה הן: 

 

 א. האם  רצוי  לרכז את הזכויות ביצירה הקולנועית, או חלקן, בידי גורם אחד, קרי מפיק היצירה? 

 

 ב.  האם יש לקבוע כי הזכויות ביצירה קולנועית שהופקה על-פי הזמנה יהיו נתונות מכוח חוק בידי מזמין היצירה?   

 

בדיונים שהתנהלו עד כה לא נערכה הבחנה מספקת בין השאלות הללו. הדיונים נערכים בצילו של סעיף 35 (א) להצעת החוק, העוסק בזכויות יוצרים ביצירה מוזמנת. אולם לא ניתנה תשומת לב ראויה לכך שבתחום היצירה הקולנועית, ובעיקר בתת התחום של היצירה הטלוויזיונית, קיימים שני שלבי הזמנה: א. הזמנת יצירות המשנה שמרכיבות את היצירה הקולנועית; ב. הזמנת היצירה הקולנועית עצמה. בשלב הראשון, המזמין הינו המפיק וההזמנה מסופקת ע"י היוצר. בשלב השני, המזמין הינו גוף השידור, והמפיק מספק את ההזמנה. 

 

שתי השאלות לעיל דנות למעשה בשני שלבי ההזמנה. הן מעלות את השאלה היסודית, האם ראוי שהמחוקק יתערב בחופש החוזים של הצדדים המעורבים ביצירה הקולנועית? עם זאת, שתי השאלות מתעוררות מסיבות שונות לחלוטין והמענה לכל אחת מהן כרוכה בשיקולים שונים. הדיון המאוחד בשתי השאלות מטשטש את ההבחנה ביניהן ואינו מאפשר עמידה על השיקולים השונים הכרוכים בהן. הוא מוליד פתרונות שהינם מצד אחד גורפים מדי בכלליותם ומצד שני לוקים בחוסר התייחסותם מספקת לפרטים ולמורכבות הסוגיה. בדיון זה, גופי השידור תופסים מקום דומיננטי, כאשר כל אחד משני הצדדים האחרים – היוצרים והמפיקים – מנסים בנפרד להגיע אתם להסדרים ששומרים על האינטרסים שלהם, אך אינם נותנים את הדעת בצורה מספקת לאינטרס של הקבוצה השנייה. 

 להלן, נערוך דיון נפרד בשתי השאלות ונציע מענה הולם לכל אחת מהן תוך שנמנה בתמצית את השיקולים למענה זה. לבסוף, נציע פתרון הנותן מענה לאינטרסים של שלושת הצדדים. פתרון כזה משרת את האינטרס של המדינה בעידוד ההפקה הקולנועית הישראלית דרך חוק זכות יוצרים.

  

 

השאלה הראשונה עולה במישור היחסים שבין מפיק היצירה לבין יוצריה. היא מתעוררת בשל מורכבות היצירה הקולנועית, שבה נוטלים חלק יוצרים רבים, כגון הבמאי, התסריטאי, הצלם, העורך, המנהל האמנותי, מלחין המוסיקה ועוד. בשל כך, היצירה הקולנועית מגבשת בתוכה מספר רב של יצירות וזכויות משנה. ניצולה הכלכלי מחייב ריכוז הזכויות הללו, או הרשאה לפעול על-פיהן בידי גורם אחד, שיוכל לבצע ביצירה עסקאות הפצה. בשל צורך זה, ולאור ריבוי הגורמים, ריכוז הזכויות בידי אותו גורם שיבצע את העסקאות, קרי המפיק שאחראי לניהול ההפקה, ובכלל זה הניהול העסקי, תואם את צורכי השוק ומקל על הסחר ביצירות. ואכן שיטה זו אומצה בחוקיהם של מספר מדינות אירופאיות.  

 

עם זאת, ריכוז הזכויות בידי המפיק כרוך בפגיעה בזכויותיהם של היוצרים האחרים. לכן יהיה מקום לרכזן כך מכוח החוק, ותוך התערבות ביחסים החוזיים בין הצדדים רק במסגרת מעין "אמנה חברתית" בין הצדדים. אמנה כזו אפשרית אם ריכוז הזכויות ייעשה רק במידה הנדרשת להשגת התכלית של ייעול ההפצה ("תנאי התכלית הראויה"), וכל עוד יימצא פיצוי הולם ליוצרים על הפגיעה שנגרמת להם ("תנאי המידתיות"). כדי לעמוד בתנאי התכלית, יש לרכז בידי המפיק את הזכויות הדרושות לניצול המסחרי של היצירה הקולנועית בלבד ולא להחיל מנגנון זה על הזכויות האחרות הנובעות מהיצירה, שהן בעיקר זכויות העיבוד, כגון העיבוד הספרותי והבימתי, ה- rema k e וה- sequel. הצדדים יהיו חופשיים לנהל מו"מ לגבי זכויות אלה. המידתיות ניתנת להשגה ע"י יצירת זכות מקבילה ליוצרים לקבלת תמלוגים בגין השימושים השונים שייעשו ביצירה. נדמה שזהו האינטרס האמיתי של מרבית היוצרים. היוצרים אינם דורשים לרוב להיות בעלי זכויות המסחור ביצירה הקולנועית (אלא במקרים שהם גם מפיקים את היצירה). נהפוך הוא, היוצרים עשויים לסבור כי הבטחת תשלום תמלוגים מכוח חוק חשובה מהחזקת זכות קניינית, שבדרך כלל איננה מנוצלת על-ידם אלא ככלי לאכיפת תשלום התמלוגים. הזכות הקניינית פגיעה ועלולה להישלל מכוח חוזה. הזכות החוקית לתמלוגים עשויה להיות חסינה יותר. ואכן, במדינות רבות, זהו החלק המשלים של ההסדר החקיקתי שמרכז את הזכויות לנצל את היצירה בידי מפיק היצירה. ניתן לכנות זאת עסקת "זכויות תמורת תמלוגים". בכך מושגת יעילות כלכלית בכל הקשור להפצה ושימוש ביצירה הקולנועית, מבלי לגרום לפגיעה בתמריץ הכלכלי של היוצרים, שהוא עיקר מטרתו של חוק זכות יוצרים.  

 

משרד המשפטים מתנגד לקביעת זכות חוקית לתמלוגים. זאת, משני טעמים: א. בשל קיומן של אמנות בינלאומיות, קביעה כזו תחייב תשלום תמלוגים גם ליוצרים של יצירות זרות המשודרות בישראל, דבר שיהווה נטל כלכלי כבד על גופי השידור; ב. התנגדות עקרונית להטלת חובה שתפגע בסחר החופשי ביצירות. התנגדות זו אינה במקומה. ראשית, ניתן לקבוע כי הזכות לקבלת תמלוגים תחול רק ביצירות שבהן זכויות היוצר ביצירה הקולנועית הועברו למפיק מכוח החוק. בכך, היא לא תחול על יצירות זרות שלא הופקו על-פיו. במקום אחר הצענו דרך אחת להשגת תכלית זו. להלן, נציע דרך אחרת. שנית, יצירת זכות לתמלוגים דווקא מקלה על הסחר ביצירות הקולנועית, שכן היא מאפשרת ליוצר לוותר על השליטה הקניינית ביצירה, דבר שאינו מוכן לעשות כיום מחשש שבעקבות ויתור שכזה יאבד את היכולת לאכוף תשלום תמלוגים. הפגיעה בסחר תוגבל גם על-ידי ייחוד גביית התמלוגים לתאגיד אחד שיוסמך לכך, והכפפתו לפיקוח בית משפט. שיטה זו אומצה באמנות בינלאומיות וע"י מחוקקים במקומות אחרים, והיא קיימת אצלנו לעניין זכויות מבצעים.  

 

יצוין, כי כאשר גוף השידור מפיק בעצמו את היצירה הקולנועית הוא פועל כמפיק. לכן בהזמנת רכיבי יצירה, כגון תסריט, בימוי וצילום, ייהנה גוף השידור מההסדר המוצע כאן. 

 

גופי שידור מזמינים יצירות קולנועיות (להבדיל מרכיבים של יצירות קולנועיות) ממפיקי היצירה. במקרים אלה, מוטלת על המפיק החובה להסדיר את כל הזכויות ברכיבי היצירה. לכן, השאלה הנדונה בשאלה השנייה, עולה למעשה רק במישור היחסים שבין גוף השידור לבין המפיק. על כן, השיקולים במקרה זה שונים מהשיקולים שעולים במסגרת השאלה הראשונה. השאלה הנשאלת כאן היא, האם יש צורך בהתערבות בחופש החוזים של הצדדים במישור היחסים הדו-צדדיים ביניהם על מנת להגן על האינטרס של גוף השידור המזמין לעשות שימוש ביצירה? קשה למצוא כל הצדקה כלכלית או חברתית לכך. ראשית, מדובר במערכת יחסים ברורה ופשוטה, שבה שני צדדים בלבד: מפיק היצירה וגוף השידור המזמין. אין כאן בעיה של ריבוי גורמים, שמחייבת התערבות המחוקק. המדינה צריכה להיות אדישה לשאלה אם הזכויות במקרה זה יהיו בידי המפיק או גוף השידור, ובלבד שלא ייגרם שיבוש בסחר ביצירות. נהפוך הוא, אינטרס המדינה בקיום סקטור הפקתי עצמאי היה צריך להרתיע מהתערבות שתשלול כליל מהמפיק העצמאי זכויות ביצירה.  

 

יתרה מזו, בדרך כלל, הגוף המזמין, גוף השידור, יהיה הגוף החזק יותר במערכת היחסים האמורה. בשל כך, במסגרת חוק התקשורת הבריטי, מצאו הרשויות הבריטיות לנכון להתערב במערכת יחסים זאת דווקא לטובת המפיק, הנחשב לצד החלש יותר. המחוקק הבריטי רואה חשיבות בשמירה על המפיקים העצמאיים על מנת להבטיח ריבוי וגיוון הדעות ביצירה הקולנועית-טלוויזיונית. קשה לראות הצדקה להתערבות חקיקתית דווקא לטובת הגוף החזק יותר.  

 

בישראל, מנוהל בפועל מו"מ בין גוף השידור לבין המפיק. במרבית המקרים הוא מסתיים בחלוקה כזו או אחרת של הזכויות ביצירה ביניהם. לא ברור מה התקלה שנגרמת בכך ושלאורה רואה המחוקק צורך להתערב. כאמור, התערבות זו פוגעת באינטרס של עידוד הפלורליזם וריבוי הדעות ביצירה הקולנועית והטלוויזיונית. מעבר לאמור לעיל, קביעה כי הזכויות ביצירה מוזמנת יהיו בידי המזמין מתעלמת משאלת התמורה והאם היא מכסה את העלות האמיתית של היצירה.  

 

מכאן, שאין הצדקה לקבוע כי הזכויות ביצירה הקולנועית המוזמנת יהיו מכוח החוק בידי המזמין. עם זאת, למען "שלום בית" בתעשייה, ניתן לקבוע הוראת "ברירת מחדל", לפיה בהעדר הסכמה אחרת, הזכויות ביצירה קולנועית שהופקה על-פי הזמנה בעד תמורה מלאה, המכסה את מלוא התקציב, תהיינה משותפות למפיק ולמזמין בחלקים שווים. הסדר שכזה, או דומה לו, מיושם הלכה למעשה בהתקשרויות רבות בין גופי שידור לבין מפיקים. קביעה כזו גם תיצור וודאות, דבר החסר בצורה בולטת על-פי הסעיף הלקוני המוצע ע"י משרד משפטים.  

 

רצוי שהצדדים לדיון ישקלו תמיכה בהסדר חוקי שירכז בידי המפיק את הזכויות הדרושות לניצולה של היצירה הקולנועית במדיום האורקולי. זאת, כנגד ייצור זכות חוקית של יוצרי היצירה לתמלוגים בגין השימושים שייעשו ביצירותיהם. השימושים שלגביהם ניתן ליצור זכאות שכזו הינם שימושים מסוג ביצוע פומבי, או הדומים לביצוע פומבי, שבהם קיימת אפשרות לגבייה קולקטיבית של התמלוגים. מטעמי יעילות יש להטיל חובת תשלום התמלוגים על המשתמשים. עם זאת, מנת להקל עליהם, יש לקבוע כי התמלוגים ייגבו ע"י ארגון אחד בלבד, כפי שנעשה במסגרת חוק זכויות מבצעים, ושהגבייה תעשה באופן סביר ובפיקוח בית המשפט. זאת על מנת לנטרל את המונופולין שקשור בגבייה קולקטיבית.   

 

למרות שאין הצדקה לקבוע כי הזכויות ביצירה קולנועית מוזמנת יהיו מכוח חוק בידי המזמין, יש לשאוף להגיע לפשרה בנושא זה ולכן מוצע מנגנון לקביעת חלוקה של הזכויות בהעדר הסכמה אחרת. 

 

 להלן סעיף "זכות יוצרים ביצירות קולנועיות" מוצע:

 

(א)        בסעיף זה:  

 

"בית המשפט" – בית המשפט שהוסמך על-פי חוק לדון בסכסוכי תמלוגים, וכל עוד לא הוסמך בית משפט כאמור, בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו;  

"הזמנה בעד תמורה" – הזמנת הפקתה של יצירה קולנועית בעד תמורה השווה לתקציב ההפקה של היצירה.   

"יוצר קולנועי" – מי שיצר יצירה לצורך הכללתה ביצירה קולנועית;  

                "יצירה קולנועית" – כאמור בסעיף 1.   

               "מפיק קולנועי" -  האחראי על הפעולות הארגוניות והכספיות הדרושות להפקתה של יצירה קולנועית;    

"משתמש" – המבצע בפומבי, או משדר או מעמיד לרשות הציבור או משכיר את היצירה  הקולנועית;   

"שימוש" – ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור או השכרה של יצירה שנוצר ע"י יוצר קולנוע, במסגרת יצריה קולנועית;  

               "תאגיד הניהול" – תאגיד שהוסמך ע"י השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, לגבות תמלוגים ראויים

            עבור יוצרי הקולנוע בהתאם לסעיף זה.   

 (ב)        הסכים יוצר קולנועי להכללת יצירתו ביצירה קולנועית יראוהו כמי שהעביר למפיק הקולנועי את זכויות

             ההעתקה, הפרסום, הביצוע הפומבי, השידור, ההעמדה לרשות הציבור וההשכרה ביצירה, אלא אם

            הוסכם אחרת בין המפיק הקולנועי לבין היוצר הקולנועי.   

 

(ג)         הזכויות בסעיף (ב) יהיו ניתנות לניצול על-ידי המפיק הקולנועי במסגרת היצירה הקולנועית נשוא ההסכמה. אין באמור כדי לפגוע בכל הסכמה בין היוצר הקולנועי לבין המפיק הקולנועי לעניין ניצול היצירה בדרכים נוספות.   

(ד)        הופקה היצירה הקולנועית על-פי הזמנה בעד תמורה, יהיו הזכויות בסעיף (ב) בידי המפיק הקולנועי והמזמין בחלקים שווים, אלא אם הוסכם אחרת ביניהם.   

 

(ה)        הועברו זכויות יוצר קולנועי למפיק הקולנועי מכוח סעיף (ב), יהיה היוצר הקולנועי זכאי לתמלוגים ראויים אשר ישולמו ע"י משתמש בגין כל שימוש ביצירתו או כל חלק מהותי ממנה במסגרת יצירה קולנועית.   

 

(ו)         התמלוגים הראויים לפי סעיף (ה) ישולמו ע"י המשתמש לתאגיד הניהול, אשר יחלק אותם ליוצרים הקולנועיים בהתאם לתקנות שייקבעו ע"י השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.  

(ז)         נתעוררה מחלוקת בין המשתמש לבין תאגיד הניהול על שיעור התמלוגים הראויים שעליו לשלם לתאגיד הניהול בגין שימוש ביצירה קולנועית, יקבע בית המשפט את השיעור על-פי פניית אחד הצדדים. הוגשה בקשה על-פי סעיף זה, רשאי בית המשפט לקבוע שיעור תמלוגים זמני שישולם ע"י המשתמש עד להכרעה הסופית בבקשה ולקבוע את המועד לתשלומו.