סימני מסחר: הזכות לייבא מוצרים ביבוא מקביל
דצמבר 2020
האם מותר לייבא לישראל ולשווק בה מוצר שנרכש כדין בארץ ייצורו מידי בעל הזכויות בסימן המסחר המקומי, כאשר הזכויות בסימן המסחר הישראלי שייכות לאחר שמחזיק בזיכיון לייצור המוצרים בארץ והוא מתנגד לייבוא המתחרה?
יצרני מוצרים ממדינות זרות נוהגים למנות גורמים מקומיים לשמש כמפיץ "המורשה" של מוצריהם. המינוי כולל, בדרך כלל, רשות בלעדית להשתמש בסימן המסחר של היצרן הזר ורק הגורם אשר קיבל את הזכות לכך יכול לכנות את עצמו כ"היבואן הרשמי". עם זאת, בדיני קניין רוחני נהוג "כלל המיצוי" שמשמעו כי הזכות בסימן המסחר שהוטבע על מוצר "מתמצה" עם שיווקו של המוצר. או אז, אפשר לשווק את המוצר שוב מבלי שהדבר נחשב כהפרה של סימן המסחר. כלל זה מאפשר לייבא מוצרים מקוריים שנרכשו בחו"ל ב"יבוא מקביל" לישראל. זאת, אף אם היבואן הרשמי מתנגד לכך.
המשפט מסתכל על היבוא המקביל כדבר חיובי, שיוצר תחרות ומטיב עם הצרכנים. הוא מונע מיבואנים בלעדיים לקבוע מחירים מונופוליסטיים.
תביעה שנדונה באחרונה עסקה בסימן המסחר הבינלאומי המוכר "Schweppes" (שוופס) שמשמש למשקאות קלים. התובעת, חברת בן שלוש עוסקת ביבוא מקביל של מוצרים, ביקשה לייבא ולשווק בישראל משקאות שוופס מאוקראינה. החברה לא רכשה את המוצרים מבעלת הזכויות באופן ישיר, אלא מדובר במוצרים שעברו כמה ידיים, שראשיתן בבעלת הזכויות בסימן המסחר שוופס באוקראינה, חברת ERL. המשיבה, יפאורה, היא בעלת הזכויות בסימן המסחר שוופס בישראל מאז 2006. להבדיל מהמקרה הקלסי של יבואן רשמי, יפאורה מייצרת את המשקאות הללו בישראל תחת זיכיון בלעדי מאת בעלת הסימן בחו"ל והיא בעלת סימן המסחר בישראל. יפאורה ביקשה למנוע מבן שלוש לייבא את המשקאות ולשווקם בישראל בטענה כי הדבר מפר את סימן המסחר שלה.
נקודת המוצא לדיון המוסכמת על הצדדים היא שיבוא מקביל היא פרקטיקה מותרת, לצד דוקטרינת מיצוי הזכויות הבינלאומי. הדיון נחלק לארבע שאלות שדרשו הכרעה. ראשית, האם מדובר ביבוא מקביל כאשר בעלת סימן המסחר בישראל איננה יבואנית אלא יצרנית ומשווקת? שנית, האם מדובר ביבוא מקביל לגיטימי כאשר יש שונות מסוימת בין הסחורות? שלישית, מהו הדין כאשר הבעלות בסימן המסחר מפוצלת מבחינה טריטוריאלית? רביעית, האם בעלת הזכויות האוקראינית, חברת ERL, נתנה את הסכמתה ליבוא המקביל והאם יש לכך בכלל רלוונטיות?
באשר לשאלה הראשונה, יבוא מקביל כרוך בתחרות בין זכויות הקניין הרוחני לחופש העיסוק והתחרות החופשית, כלומר בין זכותה של יפאורה בסימן המסחר שוופס בישראל לבין זכותה של בן שלוש לייבוא משקאות שוופס. בית המשפט קבע כי בתחרות בין שתי הזכויות הללו, אין רלוונטיות לשאלה כיצד הגיעו ליפאורה הסחורות אותן היא משווקת, כי זכות הבעלות בסימן המסחר נובעת מכוח רישומו על שמה. כלומר, העובדה שיפאורה מייצרת את המשקאות בישראל אינה מונעת מבן שלוש את מעמדו כ"יבואן מקביל".
באשר לשאלה השנייה, ככל שמדובר במשקאות מקוריים, השימוש במותג מתאפשר ביחס לכל המשקאות, גם כאשר הם שונים במעט אחד מהשני, שוני הנובע מהתאמה לטעמי השוק, או כאשר אחד מהם מיובא ממדינה אחת לשנייה. המבחן הרלוונטי הוא מבחן המקוריות והאותנטיות של המוצר, ולא הזהות המוחלטת בין המוצרים המקוריים למתחרים.
השאלה השלישית היא המהותית מכולן, שאלת תחולתה של דוקטרינת המיצוי הבינלאומי בסיטואציה של פיצול טריטוריאלי. כאשר מיצוי הזכויות הוא בינלאומי, יכול יבואן לייבא טובין שנרכשו כדין בחו"ל מבעל הזכויות בסימן המסחר ובהסכמתו, ולשווקם בארץ במקביל ליבואן הרשמי, בתנאי שמדובר בסחורה מקורית. אולם, כאשר קיים פיצול טריטוריאלי בבעלות בזכויות, מתמקדים בבעל הזכויות הארץ הייצור -אשר יכול לתת רשות לייצר עותקים של המוצר.
לפי בית המשפט, תחולתה של דוקטרינת המיצוי הבינלאומי במצב של פיצול טריטוריאלי מבוססת על הנחה של פיצול רצוני או הסכמי, כמו בעניין של שוופס. המקור לכל הזכויות בסימן שוופס הוא "קדבורי שוופס" שפיצל ומכר את זכויותיו במותג לגורמים שונים בטריטוריות שונות. יפאורה הייתה מודעת לפיצול כאשר רכשה את הזכויות לראשונה, ולכן יבוא מקביל הוא חלק מהסיכונים המסחריים שהיא הייתה צריכה להביא בחשבון.
בית המשפט המשיך וקבע, כי השאלה הרביעית, שאלת ההסכמה של בעלת הזכויות האוקראינית, ERL ליבוא מקביל אינה רלוונטית. מרגע שבעל הזכויות בארץ המוצא מכר את הסחורה, חלה דוקטרינת המיצוי, לפיה מאותו רגע מי שרכש את הסחורה יכול לעשות בה כרצונו, כולל ייצואה לארצות אחרות או מכירתה לגורמים שלישיים המייצאים אותה למדינות אחרות, ללא צורך לקבל היתר לייצוא מבעל הסימן.
בית המשפט ציין, כי אמנם, בעל הסימן יכול למכור את סחורתו למפיץ או משווק בכפוף להגבלה טריטוריאלית, אך זו הגבלה חוזית בלבד, שאינה מחייבת צדדים שלישיים, אלא אם הם מודעים לכך. בענייננו, לא הייתה הגבלה כאמור.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי בן שלוש רשאית לייבא לישראל משקאות שוופס מקוריים בייבוא מקביל, ואין בכך כדי להפר את הזכויות של יפאורה בסימן המסחר הרשום על שמה בישראל.
ה"פ 11125-05-19 בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה - תבורי בע"מ (19.10.2020)
