על הצעת החוק להגדלת הפיצויים בגין לשון הרע
מאת: עו"ד טוני גרינמן
הצעת החוק להגדלת סכום הפיצויים בגין פרסום לשון הרע זכתה לכיסוי נרחב בתקשורת. הצעת החוק, שעליה חתומים חברי הכנסת מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון נועדה להגדיל את סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק, שבית המשפט רשאי לפסוק לנפגע מלשון הרע ל- 300,000 ¤, (ול- 600,000 ¤ במקרה שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע). זאת לעומת המצב היום, שמאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ¤ (במקרה הרגיל, או 100,000 ¤ במקרה שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע). הצעת החוק אף מאפשרת לבית המשפט להוסיף ולפסוק פיצויים בשיעור של פי חמישה מהסכומים לעיל, דהיינו עד מיליון וחצי שקלים במקרה שלא ניתנה לנפגע הזדמנות לפרסם את תגובתו.
מציעי הצעת החוק טוענים כי נדרשת הגדלת סכומי הפיצוי בשל הנזק הגלום בפרסום לשון הרע ועל מנת להרתיע מפרסום פוגע. מתנגדי ההצעה טוענים, כי היא תפעל להשתקת אמצעי התקשורת, שבעקבות הגדלת סכומי הפיצוי יירתעו מפרסום תחקירים וחשדות כנגד אנשי ציבור ובעלי אמצעים, זאת מחשש מפסיקת פיצויים בסכומים גבוהים במקרה שבו יתברר כי הדברים לא היו נכונים.
אנו מצרפים את דעתנו לדעת המתנגדים להצעת החוק ומבקשים להוסיף מספר הערות נוספת שטרם נשמעו במסגרת הדיון הציבורי סביב הצעת החוק. שמו הטוב של אדם הוא אכן מבין נכסיו היקרים ופגיעה בו היא לעתים קשה מאוד עבור הנפגע ואף אכזרית. מכיוון שהנזק שנגרם לנפגע מלשון הרע הוא, במרבית המקרים, בלתי מדיד מבחינה כלכלית, יצר המחוקק את מוסד הפיצוי ללא הוכחת נזק.
מוסד הפיצוי ללא הוכחת נזק מוכר גם בתחומים נוספים של המשפט, כגון תחום זכויות היוצרים וההגנה על הפרטיות, שגם בהם, קשה מאוד לנפגע להוכיח את נזקו. עם זאת, במדינה דמוקרטית (וישראל עדיין מתיימרת להיות כזו) יש לאפשר מרחב לביקורת בעניינים בעלי אופי ציבורי, לרבות על אנשי ציבור, וביניהם נבחרי ציבור, בעלי משרה ציבורית, בעלי חברות ובעלי הון שמשפיעים על המשק, אנשי תקשורת, מפורסמים ועוד. הביקורת אמנם חייבת להיות אחראית ושקולה, וכאשר היא אינה כזו והיא פוגעת שלא בצדק בשמו הטוב של המבוקר, יש מקום לפסוק לו פיצויים. עם זאת, ביצירת מנגנון הפיצויים יש למצוא את האיזון הנכון בין שמירת מרחב הביקורת לבין השמירה על השם הטוב. איזון זה מחייב "פשרה" בין הערכים המתנגשים. במסגרת זו, יש לאפשר פסיקת פיצוי משמעותי לנפגע מחד גיסא, אך בה בעת יש להימנע מקביעת סכומי פיצוי בעלי מימד עונשי, שייצרו חשש מפני פרסום ביקורת, שעשויה לגרור תביעת פיצויים הרסנית. יש לזכור, כי גם היום, בתי משפט אינם מוגבלים בפסיקתם לסכום הקבוע כ"פיצוי ללא הוכחת נזק" והם יכולים לפסוק סכום גבוה מזה במקרה שהם סבורים כי הוכח נזקו, הגם ששיעורו לא הוכח באופן מדעי. הם אכן עושים זאת במקרים חריגים. אך הכלל צריך להישאר בתחום נוסחת האיזון.
ראוי לציין שלהגדלת סכום הפיצוי נודעת השפעה מרתיעה לא רק על העיתונות המבוססת אלא גם על אנשים שאינם בעלי אמצעים, כגון בלוגרים פרטיים. אדם שכזה, עשוי להיות חשוף לדרישת תשלום בגובה המקסימאלי הקבוע בגין פיצוי ללא הוכחת נזק. ייתכן שבמקרה כזה אדם כזה יעדיף לבוא בפשרה בלתי סבירה עם התובע מפני שיחשוש ליטול סיכונים, או שלא יהיה בידיו לשכור את שירותיו של עורך הדין ולשאת בהוצאות המשפטיות הכרוכות בהגנה. יוצא שיכול וייגרם חיסרון כיס, שלעיתים בלתי מוצדק, לאדם הפשוט שאינו שחקן מתוחכם בשוק אשר אין בידיו את האמצעים הנדרשים כדי לשכור את שירותיו של עורך דין ולהתגונן, רק מפני שהבסיס הכספי בטענה שנשלחה אליו במכתב התראה הווה איום בלתי פרופורציונאלי למעשה שבוצע, אך קיבל גושפנקה בחוק.
מעבר לטיעונים במסגרת הוויכוח בעד ונגד הגדלת סכום הפיצויים, יש מקום להעיר שלוש הערות נוספות. ראשית, גם אם נקבל את הטיעון, שהסעדים שניתנים כיום לנפגעים מלשון הרע אינם מספיקים, הגדלת סכום הפיצויים איננה האלטרנטיבה היחידה, או העדיפה לתיקון המצב. אפשר גם, לאחר שנפסק כי פורסמה לשון הרע, לחייב את המפרסם לפרסם תיקון והתנצלות בהיקף ובהבלטה זהים להיקף ולהבלטה של הפרסום המקורי. אמנם, כבר היום, ישנה בחוק התייחסות לחובת פרסום במקרה שדווח על פתיחה בחקירה או הגשת כתב אישום שנסגרה או נדחתה, ויש ובתי משפט מצווים על פרסום מתקן של לשון הרע, אך לא תמיד ההיקף וההבלטה של הפרסומים שקולים לאלה של הפרסום המקורי. תיקון כאמור יתרום לריפוי הנזק שנגרם לנפגע יותר מאשר תשלום כספי, והוא אינו כורך בחובו את הפגיעה בחופש המידע ובעיתונות החוקרת שנלווית להגדלת סכום הפיצויים.
שנית, גם אם רוב חברי הכנסת ישתכנעו כי יש מקום להגדיל את סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק, אין כל הגיון בהגדלה הדרמטית המוצעת. ניתן לצעוד בצעדים זהירים ולהגדיל את הסכום המרבי באחוז מסוים, או אף להכפילו ולעצור ולבחון את השפעת הצעד לפני שרצים ללא מעצורים להגדלה נוספת. וכאן יצוין, כי גם בחוקים אחרים, סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק אינו עובר את הסך של 100,000 ¤ ולא נראה כי יש מקום ליצור חריג לעניין לשון הרע בלבד. כמו כן, אין ליצור מצב שהפיצוי בגין פגיעה בלשון הרע יהיה גבוה באופן בלתי פרופורציונאלי מהפיצוי בגין פגיעה גופנית, דבר שעלול לקרות אם הצעת החוק תאומץ. גם אם פיצויים ללא הוכחת נזק אמורים לשרת תכלית הרתעתית, עדיין יש לשאוף שבעיקרו של דבר הם יתאמו לנזק ולא יהפכו לפיצוי עונשי בלתי סביר.
שלישית, ואולי החשובה מכל, גם אם יש מקום להגדיל את סכום הפיצויים, אין להחיל הגדלה זו במקרים שבהם הפרסום הפוגע פורסם אודות איש ציבור, או דמות ציבורית. ומדוע? אנשי ציבור, לרוב מרצון, אך לעתים אף לא מרצון, נכנסים לזירה הציבורית, שבה חלים כללים שונים מאלה החלים בתחום הפרטי. הדיון המתנהל בזירה הציבורית מעצב את דעת הקהל ומשפיעה על חיינו. לכן, כמי שפועלים בזירה הציבורית חייבים להיות מוכנים לספוג ביקורת, שלעתים ייתכן כי אינה מוצדקת, ואולי גם אינה נכונה. זהו מחיר הכניסה לזירה זו וההתיימרות להשפיע על חיינו והערובה לביקורת ציבורית. יתרה מזו, אנשי ציבור בעלי גישה לאמצעי התקשורת יותר מאשר לאנשים פרטיים. על כן, תמיד תהיה לאיש ציבור הזדמנות להשיב למבקרים ולמפרסמים כנגדו באמצעות אמצעי התקשורת. בתי משפט הכירו בכך וקבעו כי אכן אנשי ציבור צריכים להיות מוכנים לספוג ביקורת יותר מאשר אנשים פרטיים. בארצות הברית אף קבעו כלל לפיו איש ציבור יכול לזכות בתביעת לשון הרע רק אם יוכיח כי הפרסום פורסם בזדון, דהיינו בכוונה לפגוע, או מתוך פזיזות ואדישות לשאלה אם יש בפרסום אמת, אם לאו. אנו סבורים כי יש מקום לאימוץ כלל זה בארץ. זאת, במיוחד, אם יוגדלו הפיצויים בגין לשון רע, שכן יהיה בכלל כזה כדי לאזן את "האפקט המצנן" שיש בהגדלת הפיצויים על התקשורת בכל הקשור לפרסומים אודות אנשי ציבור.
לסיכום: הטלת פיצויים בלתי פרופורציונאליים בגין פרסום לשון הרע תפגע קשות בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת ובפרט בחופש הביטוי של מי שאינם בעלי אמצעים. התכלית הלכאורית של הצעת החוק להגן על נפגעי לשון הרע אינה מצדיקה פגיעה כזו. יש לאזן כל הגדלה של הפיצויים בלשון הרע באימוץ כלל שיקשה על אנשי ציבור, ובכלל זה בעלי הון להגיש תביעות לשון הרע.
