יולי, 2003 התובעת, חני זיו, כתבה ספר בשם "בני קשת", המתאר מאה שנות מאבק ישראלי-ערבי וחמישים שנות מדינה. הספר היה מיזם משותף של התובעת ושל ההוצאה לאור של משרד הביטחון. בין הצדדים נחתם הסכם להפצת המהדורה האזרחית של הספר. בנוסף, לקראת שנת היובל של מדינת ישראל הוחלט כי הספר ישמש כשי רמטכ"ל לקראת יום העצמאות ה-50 למדינה, ונקבע כי הספר לא יצא לשוק לפני חלוקתו בצה"ל, כך שלחיילי צה"ל תינתן הבכורה. לעניין זה, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף הקובע שעור תמלוגים לסופרת למהדורה הצבאית, שהיה נמוך מהתמלוגים בגין המהדורה האזרחית. לזיו שולמה מקדמה בסך 300,000 ¤ ע"ח התמלוגים. טענות שונות שהעלתה זיו כנגד תקפות ההסכם השני נדחו.
מאי, 2004 בפסק דין תקדימי קבע בית הלורדים בדעת רוב של 3 מול 2, כי הצהובון האנגלי ה-Daily-Mirror הפר את פרטיותה של דוגמנית-העל נעמי קמפבל, וחייב את העיתון לשלם לה פיצויים החלטה שמוסיפה נפח לזכות שהוכרה באנגליה אך לפני שנים אחדות בעקבות חקיקת חוק זכויות האדם, לאור החוקה האירופית בדבר זכויות אדם.
בית המשפט העליון החליט לאשר את בקשתה של אקו"ם לצו מניעה זמני, שיורה לתחנות השידור של משרד הביטחון, גל"צ וגלגל"צ, להימנע מלשדר או מלבצע בפומבי בכל דרך, יצירת מתוך הרפרטואר המוגן של אקו"ם. יצוין כי הואיל ואקו"ם מחזיקה ברוב זכויות היוצרים של שירים ישראליים, ומייצגת את חברות התמלוגים המייצגות את עיקר היצירה המוסיקלית הזרה בת זמננו, עשויה החלטה זו להביא להפסקת שידורי המוסיקה בגלי צה"ל.
מרץ, 2003 עיתון הארץ פרסם בשתי הזדמנויות שונות תמונות, אשר צולמו ע"י התובעת, זום 77, וללא הסכמתה, במסגרת מדור ביקורת של העיתון. תמונות אלה פורסמו קודם לכן בעיתון "ידיעות אחרונות". בית המשפט השלום בירושלים קבע, כי אחד מהפרסומים חוסה בצלה של הגנת השימוש ההוגן בחוק זכות יוצרים כביקורת הוגנת ואילו הפרסום השני אינו מוגן והוא מהווה הפרת זכות יוצרים.
יוני 2003 בהחלטה תקדימית, הכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי כב' השופטת יהודית שיצר בכך שבמאי קולנוע וטלוויזיה הנם "מחברים" של סרטי קולנוע וטלוויזיה ובתור שכזה בעלי זכויות יוצרים ביצירה זו. בכך, תיקן בית המשפט את המצב האנומליה, שבו הוכרו זכויות היוצרים או זכויות המבצעים של כל היוצרים ואמנים שנוטלים חלק ביצירה האורקולית, כגון תסריטאים, מלחינים, סופרים, שחקנים ונגנים, ואולם זכויותיו של הבמאי, העומד ללא ספק בראש הצוות היצירתי לא הוכרו.
בית המשפט העליון דן בערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, בו תבעו המפיקות של תקליטים ותקליטורים את עיריית חולון, אשר נהגה להפעיל בספרייה הציבורית של העיר גם ספרייה מוסיקלית בה ניתן היה לשאול תקליטורים. תמורת תשלום צנוע (כמחירו של תקליטור אחד) והפקדת פיקדון ניתן היה לרכוש מנוי לארבעה חודשים. מנגד התחייב המנוי להחזיר את התקליטורים ששאל תוך פרק זמן קצוב. בנוסף התחייב המנוי שלא להעתיק או להקליט חומר אותו שאל מהספרייה.
