דיני אינטרנט ולשון הרע: בית המשפט המחוזי דן לאחרונה בערעור בסוגיית חבות מנוע חיפוש בגין לשון הרע הכלול בפרסום מעוול שמנוע החיפוש סירב להסיר לאחר קבלת בקשת הסרה. המקרה שלפנינו אינו דן בשאלת חבותה של "גוגל" כמנוע חיפוש לבצע "צנזורה" מוקדמת, כי אם בוחן האם מנוע החיפוש צריך לפעול להסרת הפרסום המעוול לאחר שצד ג' אשר גרם לפרסום אינו משתף פעולה או מסרב להסיר את הפרסום באתר שלו. השופטת כהן סבורה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, אולם מסקנה זו שמורה ל"מקרי קיצון", כגון המקרה שלפנינו, בהם אין כל ספק בכך שתוצאת החיפוש במנוע החיפוש שגויה לחלוטין.
זכויות יוצרים ודיני אינטרנט: בפעם הראשונה, הורה בית משפט ישראלי לספקי גישה לאינטרנט לחסום את הגישה לאתרים שמפרים זכויות יוצרים. הצו בעניין זה ניתן בתביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מפי השופט גדעון גינת, שעניינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. השופט קבע כי האתר שנחזה להיות "מנוע חיפוש" לגיטימי ברשת האינטרנט אינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש. הבעיה איננה בטכנולוגיה כי אם בשימוש הבלתי-חוקי שנעשה בה. לפי קביעת בית המשפט, האתר הנו למעשה כלי המעודד ומשדל את משתמשיו "להוריד" יצירות מוגנות באופן המפר את זכויות היוצרים של התובעות.
זכויות יוצרים ומדיה דיגיטלית::מי אינו מכיר את סיפור הילדים הקלאסי של יצחק שוויגר דמיאל, "שמלת השבת של חנה'לה"? בשנות השישים של המאה הקודמת, העניק הסופר להוצאה לאור מסוימת זכות לא בלעדית להדפיס את הסיפור ולהוציא "ספרון". בשנות השמונים, לאחר מותו, העניקה אלמנתו חנה לאותה הוצאה זכות בלעדית להוציא את הספיר "בתור ספר בודד" למהדורות בלתי-מוגבלות. והנה בעשור השני של המאה הנוכחית עלתה השאלה למי נתונות הזכויות להוציא לאור את הסיפור בפורמט דיגיטלי, כספר אלקטרוני, או בדרך אחרת. פורמט זה לא היה קיים, כמובן, בתקופה שבה הוענקו הזכויות להוצאה לאור. בפסק דין תקדימי שניתן על-ידי השופט הבכיר גדעון גינת, נקבע שהזכויות הדיגיטליות בידי יורשי הסופר ולא בידי ההוצאה לאור.
בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופטת ישראלה קראי-גירון, דן לאחרונה בערעור על פסק-דין בו התקבלה תביעת עיתונאי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטונים שצילם באירועי הפגנות, בשל כך שהמערערת השתמשה בחלקי הסרטונים, תוך עריכה מגמתית, כדי להוכיח טיעון ביקורתי.
ישראל פוטרמן הינו עיתונאי הנוהג לצלם אירועים חברתיים ופוליטיים ולהעלותם לחשבונו באתר YouTube. המערערת הינה עמותה ללא מטרות רווח הפועלת לקידום אחריות ארגונים לא ממשלתיים. העמותה יצרה סרט קצר, שלדידה, מבקש לחשוף פערים בין מטרות מוצהרות של ארגונים לא ממשלתיים לבין פועלם בפועל ודרכי מימונם. לסרטון זה, הכניסה העמותה קטעים מסרטוניו של פוטרמן והעלתה אותו לחשבונה באתר YouTube ולאתר האינטרנט שבבעלותה. בית המשפט השלום הכריע כי לפוטרמן זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטונים, ומשכך, בשימושה של העמותה בסרטונים אלו ללא נטילת רשות ממנו, ותוך פגיעה בסיקור האובייקטיבי שלו, הפרה העמותה את זכויות היוצרים והזכות המוסרית שלו ביצירה.
מי שעיצב מוצר או חפץ שימושי רשאי להגיש בקשה לרשום אותו כמדגם רשום. רישום מדגם מעניק לבעליו את הזכות הבלעדית לנצל את העיצוב ומאפשר לו לתבוע את מי שישווק מוצר בעל עיצוב זהה או דומה עד כדי הטעייה. הבקשה לרישום מדגם נבחנת ע"י מחלקת המדגמים ברשות הפטנטים. אם העיצוב יימצא כשיר לרישום, תעניק רשות הפטנטים למבקש תעודת מדגם. הכשירות נבחנת לאור שתי שאלות עיקריות: האם המדגם חדש ואינו מובן מאליו? האם יש בעיצוב כדי למשוך את העין? מדגם שאינו חדש או שפורסם קודם לכן אינו כשיר לרישום, אולם המידע על חדשנותו או אי-חדשנותו של המדגם, או על פרסומו הקודם אינו תמיד זמין לרשם הפטנטים. לפיכך, ניתן לתקוף את תוקפו של המדגם בדיעבד.
בית המשפט העליון דן באחרונה בערעור העוסק בשאלה: על מי מבעלי הדין מוטל הנטל להוכיח את כשירות המדגם לרישום או היעדרה, כשמועלית טענה מסוג זה במסגרת תביעה משפטית בגין הפרת מדגם.
בית המשפט העליון דן לאחרונה בערעור העוסק בתופעת ה-"Spam" (או בכינויו העברי: "דואר זבל"), והנזקים רחבי ההיקף שהיא גורמת. ההתפתחויות הטכנולוגיות והשימוש ההולך וגובר בתקשורת האלקטרונית הולידו את תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות המהווה מטרד ציבורי, מכיוון שגורמת לבעיות מסוגים שונים. הסדרי חקיקה אומצו במדינות שונות במטרה לאזן בין הגבלת זכותו של המפרסם לשלוח דבר פרסומת לבין זכותו של הנמען שלא להיות מוטרד מפרסומת לא רצויה, תוך הקניית משקל לכך שיש נמענים החפצים לקבל דברי פרסומת בדרך זו. על רקע דברים אלה, נכנס לתוקפו ב-1.12.2008 חוק התקשורת (בזק ושידורים)(תיקון מס' 40), הידוע בכינויו "חוק הספאם", שאימץ את מודל ה-Opt-in. החוק קובע כי הפרת הוראות הסעיף היא עוולה אזרחית שבית המשפט רשאי לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ¤.
