מאת: עו"ד טוני גרינמן: האינטרנט הפך זה מכבר לאמצעי מדיה מרכזי ולזירה חשובה של מסחר, מידע, בידור ותקשורת בין אישית ובין עסקית. אף-על-פי-כן ולמרבה הצער מצב דיני האינטרנט בישראל באמצע שנת 2010 עגום למדי. למרות שבאירופה ובארה"ב נחקקו לפני עשור חוקים המסדירים תחומי פעילות אינטרנטית רחבים, ספר החוקים האינטרנטי בישראל עדיין דל ביותר. יתרה מזו, החקיקה המעטה שאכן נתקבלה לוטה באי-בהירות רבה.
חוק פורש רשת רחבה של זכויות שחלות גם ברשת האינטרנט. סעיף 12 לחוק מחיל בפירוש את הזכות הבסיסית, היא זכות ההעתקה, על המדיה הדיגיטלית. מעתה, ברור כי העלאת יצירות לרשת והורדתן ממנה תיחשב כפעולת העתקה כמשמעה בחוק. העותק הדיגיטלי שנוצר אגב פעולות אלה ייחשב כעותק מוחשי לצורך החוק, הגם שאינו בעל נפח פיזי. תחולתה של זכות הפרסום ברשת פחות ברורה, שכן פעולה זו מצריכה הוצאת עותקים לרשות הציבור. לכן, נשאלת השאלה אם העלאת עותק בודד לרשת, שאינו ניתן להורדה, חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 מנסה לספק כלים להתמודדות עם השאלות המשפטיות שמספק האינטרנט. עם זאת, הפתרונות שהחוק מספק הינם חלקיים בלבד, ונותרו שאלות רבות שלהן יידרשו בתי המשפט.
בפסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נועם סולברג, בעניין סרן' ר' נ' אילנה דיין, קבע השופט, כי הכתבת הנודעת הוציאה את דיבתו של התובע במסגרת כתבה בתוכנית "עובדה", שעסקה בפרשה שנודעה כפרשת "וידאו הריגה". בית המשפט חייב את הכתבת ואת "טלעד", מפיקת התוכנית, לשלם לתובע פיצויים בסך 300,000 ¤ וכן לפרסם תיקון לכתבה, שתוכנו המהותי הוכתב על-ידי בית המשפט.
