קצת על דיני אינטרנט
מאת עורך דין טוני גרינמן
המונח "דיני אינטרנט" הוא במידה רבה אנומליה. עקב פריחתה של הרשת, הפעילות האינטרנטית מתבצעת כיום בכמעט כל תחומי החיים, לרבות התקשורת הפרטית וההמונית, המסחר, המידע והחדשות, התרבות והבידור, החינוך, הבנקאות, ואף הפשע. מצד שני, למרות שהאינטרנט הפך זה מכבר לאמצעי המדיה המרכזי בחיים המודרניים, מספר דברי החקיקה המתייחסים באופן ספציפי לאמצעי המדיה הזה עדיין מועט ביותר. לפיכך, כאשר אנו מדברים על דיני האינטרנט, אין ביכולתנו להפנות למארג דינים מסודר ומקיף, אלא להצביע על ההיבטים המיוחדים של דינים שונים שבאים לידי ביטוי במסגרת פעילות ברשת. כאמור, מעט מהיבטי הדין הללו מקורם בדברי חקיקה שנחקקו במיוחד לעידן האינטרנט. רובם הינם תולדה של פסיקות של בתי המשפט, שניסו ליישם את הדינים הכלליים הקיימים על פעילויות אלה. אלא שלא רק שפסיקות אלה אינן מקיפות עדיין את מלוא המצבים המתעוררים בפעילות אינטרנטית, הן גם אינן תמיד מתיישבות זו עם זו, דבר שגורם לכך שהניווט בדיני האינטרנט מורכב ומחייב הערכות מצב על העמדה העתידית שבה עשוי בית המשפט לנקוט.
בתחום המשפט האזרחי דיני האינטרנט באים לידי ביטוי, בין היתר, בתחומים שיפורטו להלן.
דיני הפרטיות באינטרנט
הזכות לפרטיות הוכרה כזכות יסוד במשפט הישראלי, והיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דיני הפרטיות המעשיים מוסדרים בחוק הגנת הפרטיות, אשר אינו מתייחס באופן ספציפי לאינטרנט, אם כי הוא מייחד פרק למאגרי מידע. לכן הרשת יוצרת מצבים ושאלות שמאתגרים דינים אלה. אחת החשובות היא האם קיימת זכות לגלישה אנונימית ברשת? ואם כן, באילו נסיבות היא תיסוג מפני דרישה להסרתה המוצגת על-ידי מי שנפגע מפעילות אינטרנטית, כגון על-ידי לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים? בתי משפט שלום ומחוזיים סיפקו תשובות שונות וסותרות לשאלה זו. חלקם קבעו תנאים מקלים להוצאת צווים לגילוי זהותם של גולשים שהפרו לכאורה זכויות יוצרים או הוציאו לשון הרע, שכוונו לספקי גישה ושירות באינטרנט. החלקם יצרו מבחנים מקשים יותר. הזיהוי נעשה על-ידי חשיפת פרטיו של האדם שעומד מאחורי כתובת IP או חשבון אינטרנט. כל זאת, עד שבית המשפט העליון קבע בפרשה המכונה "רמי מור", כי אין לבית המשפט סמכות להוציא צווים אלה והעביר את ההכרעה לידי המחוקק וזה טרם הסדיר אותה. עם זאת, בית המשפט העליון ציין כי במידה והמחוקק לא יפעל תוך זמן סביר, ייתכן שיחזור ויבחן שוב את הסוגייה ואולי יקבע בעצמו תנאים להוצאת זו. בפרשה האחרת הביע בית המשפט כי ייתכן שיש להקל בהוצאת צו חשיפה במקרים של הפרת זכויות יוצרים לכאורה. זאת, להדיל ממקרים שבהם מבקש הצו טוען להוצאת לשון הרע, שכרוכים בשיקולים לא רק של פרטיות, אלא גם של חופש הביטוי.
שאלות אחרות נוגעות למידה שבה מותר לבעלי אתרים וספקי שירות לאסוף ו/או לאגור מידע אודות גולשים באינטרנט ואיזה שימוש, אם בכלל, ניתן לעשות בפרטים אלה ובפרטים אישיים אחרים שנמסרים לבעלי האתרים ולספקים אגב השימוש באינטרנט, כגון בעת חשבון אצל בעל אתר, או ביצוע רכישה אצלן ובין באופן אגבי ולא מרצון, למשל אגב שימוש בעלי האתרים וספקי השירות ב"קוקיס", זוחלים ואמצעיים טכנולוגיים אחרים.
הרשתות החברתיות, כגון פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר העצימו את השאלות שמעורר האינטרנט ומחייבות חשיבה מחודשת על הפרטיות בעידן האינטרנט.
מתן תשובות לשאלות לעיל מצריכה התייחסות להוראות חוק הגנת הפרטיות ולמדיניות הפרטיות של האתר והמידה שבה הובאה לידיעת הגולשים ואם ניתנה הסכמה אפקטיבית לה.
חופש הביטוי ולשון הרע באינטרנט
חופש הביטוי אף הוא זכות יסוד בשיטת המשפט הישראלי. בית המשפט העליון קבע כי הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מכבוד האדם. חופש הביטוי בעל חשיבות מיוחדת בזירת האינטרנט, הנתפסת בצדק כמדיום דמוקרטי ממדרגה ראשונה, המאפשר במה לכל אדם לבטא את דעותיו ורעיונותיו.
לצידו של חופש הביטוי קיימת גם הזכות לשם טוב, שאף היא מוכרת כחלק מזכות היסוד של אדם לכבוד. דיני לשון הרע מאזנים בין חירות הביטוי לבין הזכות לשם הטוב וקובעים מתי החופש צריך לסגת בפני פגיעה בשם הטוב, ומתי הדין יסבול פגיעה כזו למען מטרות חברתיות אחרות, כגון זכות הציבור לקבלת מידע אודות עניינים ציבוריים ודמויות ציבוריות, השמעת ביקורת הוגנת והגשת תלונות לרשויות מוסמכות ולגורמים ממונים.
הואיל ואינטרנט מאפשר כאמור לכמעט כל בעל גישה למחשב להתבטא, ומכיוון שעם ישראל הוא עם דעתן, שאינו חוסך תמיד בלשונו, ובצל האנונימיות שהרשת מאפשרת, מתרבה בשנים האחרונות מספרם של התביעות בלשון הרע המוגשות בעקבות התבטאויות ברשת, ובעיקר במסגרת פורומים ותגוביות ("טוקבקים"). תביעות אלה מעלות שאלות מיוחדות לזירה זו שלעת עתה אינן מוצאות מענה בחוק החרות. מתי ייחשב ביטוי ברשת ללשון הרע? האם יש להעניק משקל שווה לכל הביטויים ברשת, או שמא האם יש להתייחס מראש לסוגי ביטויים, כגון תגוביות, ככאלה שבעלות יכולת פגיעה מופחתת בשל חוסר הרצינות שבו נהוג להתייחס אליהם? מה מידת אחריותם של ספקי שירות, כגון בעלי האתרים ומנהלי הפורומים לדברי לשון הרע שמפרסמים אחרים באמצעות שירותיהם ובאיזה תנאים יזכו לפטור מאחריות? בעוד שבמרבית המדינות המתוקנות, כגון ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי מוסדרת סוגיה אחרונה זו בחקיקה ראשית, בישראל לא קיימת חקיקה שכזו, לאחר שהצעת חוק מסחר אלקטרוני נמשכה ע"י הממשלה בעקבות התנגדות שבה נתקלה בכנסת. בהעדר חקיקה יצרו בתי המשפט, כך לפי הטענה, עקרון בדבר פטור לספקי שירות כל עוד הם פועלים על-פי מנגנון "הודעה והסרה", דהיינו כל עוד הם אינם שותפים אקטיביים לפרסומים הפוגעניים ומסירים אותם בעקבות דרישות של נפגעים. אלא שהיקף הפטור אינו ברור ופרטי המנגנון אינם מפורטים דיים.
דואר אלקטרוני פרסומי (ספאם)
הסוגיה של דואר אלקטרוני פרסומי, הידוע גם כ"דואר זבל" (או בקיצור דוא"ז, או ספאם, על-פי המונח הלועזי) קשורה קשר הדוק לסוגיית הפרטיות. זאת, לא רק משום ששליחת דואר פרסומי בלתי מוזמן לתיבת הדואר עשויה להוות חדירה לפרטיות ולהוות למטרד, אלא גם מכיוון שמשלוחו כרוך לא אחת בשימוש במאגרי מידע, שייתכן ויש בהם משום יצירת אפיון אודות הנמען. כמו כן, היא מלווה לעתים בהטעיה בפרסום, לרבות בכותרת של הדואר ובכתובת השולח ולעתים בשימוש באמצעים שפוגעים בפרטיות לצורך קצירת כתובות. תיקון מס' 40 לחוק התקשורת, המכונה "חוק הספאם" יצר בסוגיה זו משטר חקיקתי שמבוסס על עקרון ה- opt-in האירופי, לפיו אסור לשלוח דואר אלקטרוני פרסומי ללא קבלת הסכמה מפורשת של הנמען. עם זאת, החוק אינו מגדיר בצורה ברורה די הצורך מספר מונחים וכללים, וביניהם השאלה מהו אותו דואר אלקטרוני פרסומי שמשלוחו אסור (המוגדר כמסר המופץ באופן מסחרי ומטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת). כפי שצוין בדיונים על הצעת החוק שנתקיימו בכנסת, הגדרה זו, שנתפרה על מנת לאפשר המשך משלוח דואר על-ידי מפלגות ועמותות, משאירה לא מעט אזורים אפורים. כמו כן, האיסור כפוף לסייגים שמאפשרים בכל זאת משלוח של דברי דואר פרסומי מסוימים, בין היתר למי שמסרו פרטים בעת רכישת מוצר או שירות או במו"מ לכך, ובלבד שהשולח הודיע לנמען כי הפרטים ישמשו למשלוח דברי פרסומת והוא אפשר ומאפשר לו להודיע בכל עת שאינו מעוניין לקבל דואר כאמור, או להמשיך לקבלו. לעומת זאת, החוקיות של החזקת מאגר מידע והשימוש שניתן לעשות בו צריכה להיבחן עדיין על-פי הוראות חוק הגנת הפרטיות.
שמות מתחם ושימוש בסימני מסחר ברשת
אחת התופעות השליליות הראשונות ברשת הייתה זו של חטיפת שמות מתחם הזהים, או דומים עד כדי הטעייה לסימני מסחר של אחרים או לשמות מפורסמים. תופעה זו נתאפשרה משום שמות מתחם מוקצים בשיטת כל הקודם זוכה. שיטה זו נוצלה ע"י יזמים זריזים שבימיו הראשונים של האינטרנט רכשו לעצמם שמות מתחם אטרקטיביים, אשר הפכו לנכסים יקרי ערך. שם המתחם sex.com נמכר מספר פעמים תמורת מיליוני דולרים. ואולם השיטה גם נוצלה כאמור לרעה בידי אנשים שניסו להשתלט על שמות שכוללות את סימני המסחר של חברות ידועות, או אנשים מפורסמים. בעשותם כך, מונעים המשתלטים מבעל סימן המסחר ומהיחיד לרשום את שם המתחים בעצמם. פעמים רבות, מנסים המשתלטים למכור את האתר לבעל סימן המסחר או לידוען במחיר גבוה. פעמים רבות הם משתמשים במתחם למשיכת גולשים, בין לפעילות המתחרה בבעל הסימן או השם ובין למטרות מפוקפקות יותר. פרקטיקה זו מכונה cyber squatting - השגת גבול אינטרנטי.
הדרכים לטיפול בחטיפת שמות מתחם מגוונות ותלוית בסוג המתחם, הארגון שדרכו נרשם, מקום ישיבתו של מי שרשם את המתחם או המפעיל אותו ופרטים נוספים. מתחמים מהסוג המכונה Generic Top Level, דהיינו כאלה שמסתיימים בסיומת .com, .net, .org כפופים לסמכות ההכרעה של ארגון ICANN, הארון שבידיו הסמכות העליונה על מתחמים אלה. לכן, ניתן להיעזר בהליכי בוררות החובה של הארגון. בוררות שמתקיימת בדרך כלל באמצעות WIPO, ארגון הקניין הרוחני העולמי. באמצעות הליכים כאלה ניתן לגרום לביטול המתחם המפר או להעברתו לידי בעל הזכויות החוקיות בו. זאת, אם יוכח כי המתחם זהה או דומה עד כדי הטעייה לסימן מסחר של התובע, שרושם המתחם עשה זאת, או משתמש בו, בחוסר תום לב, וכי אין לו זכות לגיטימית לשימוש בו.
מחלוקות שנוגעות לשמות מתחם שנרשמו תחת הסיומת המדינתית (CCTLD) של ישראל, שהוא IL, כגון מתחמים בעלי סיומת co.il, net.il ו- org.il יכולות להיות מובאות להכרעה בהליך בוררות תחת כללי ארגון האינטרנט הישראלי, ISOC. וועדות הבוררות במסגרת הליך כזה פועלות תחת כללים הדומים לאלה שנהוגים בהליכים שמתנהלים על-פי כללי ICANN.
כאלטרנטיבה להליכי הבוררות לעיל, וגם כמעין ערעור עליהם, ניתן להפנות את המחלוקת לבית המשפט המוסמך מבחינת הסמכות הבינלאומית. בארה"ב נחקק חוק מיוחד בנושא הוא, ה- Anti-Cyber squatting Consumer Protection Act. חוק זה אוסר על רישום שם מתחם תוך שימוש בסימן המסחר של אחר או שם של ידוען. המפתח בחוק זה, כמו גם בכללי ICANN, הוא חוסר תום הלב של הרושם והעדר זכות מצדו בשם המתחם. תום הלב נבחן על-פי מספר מבחני משנה. בין הנסיבות שמהן יילמד על חוסר תום לבו של הרושם: הצעה מצדו למכור את האתר לבעל הסימן או הידוען, רישום שמות מתחם רבים על-ידו והעדר פעילות של ממש במתחם, או שימוש בו כדי להפנות תנועת רשת למטרה אחרת.
בישראל אין חקיקה ספציפית בנושא שמות מתחם. עם זאת, בתי המשפט קיבלו מספר תביעות כנגד חוטפי שמות מתחם, בעוד שתביעות אחרות נדחו. בהעדר חקיקה ספציפית לשמות מתחם, העילות המשפטיות שמועלות בתביעות אלה הן, בין היתר, הפרת סימן מסחר רשום, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, התערבות לא הוגנת (מניעת גישה לעסק) ועשיית עושר ולא במשפט.
אכן, מקום שאנשים פועלים בחוסר תום לב ורשמו לעצמם מתחמים תוך שימוש ללא זכות בסימני מסחר או בשמות של אנשים מפורסמים, בתי משפט קבעו כי הרושמים ביצעו עוולה כלפי בעל הסימן או הידוען והם נאלצו לוותר על המתחם, או להעבירו לתובע וגם לשלם פיצויים. כך הצליחו חברות כגון דיסני, סלקום ופייזר, יצרנית התרופה ובעלת סימן המסחר "ויאגרה" וידוענים כגון השחקנית ג'וליה רוברטס, הזמרת סלין דיון, והכדורגלנים רונלדיניו וויין רוני, לפנות את שמות המתחם שנרשמו על-ידי אחרים תוך שימוש בסימני המסחר שלהם ובשמותיהם.
זכויות יוצרים באינטרנט
התפתחות האינטרנט אתגרה את דיני זכויות יוצרים יותר מאשר כל התפתחות טכנולוגית קודמת. הפרת זכויות יוצרים ברשת מעלה שאלות משפטיות שונות: מה הן הפעולות המהוות הפרה ראשית של דיני זכויות יוצרים ברשת? מה תיחשב כהפרה תורמת של זכויות יוצרים ברשת? מה ייחשב כשימוש הוגן ביצירה ברשת, שאינו בגדר הפרת זכות יוצרים? מה אחריותם של ספקי שירות להפרות זכויות יוצרים באינטרנט. האם העלאת יצירות לרשתות שיתוף קבצים והורדתן מהרשתות מהוות הפרה? ומי נושא באחריות בגין הפרות זכויות היוצרים שמתבצעות ברשתות שיתוף קבצים? חוק זכות יוצרים החדש מעניק מענה לשאלות שנוגעות להפרות ישירות של זכויות יוצרים ברשת, אולם שלא כמו במדינות אחרות, כגון ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, אין בחוק הישראלי מענה לשאלות שנוגעות לאחריותם של ספקי שירות להפרות זכויות יוצרים באינטרנט ואין מערכת פטורים מסודרת. לכן לעת עתה התשובות לשאלות בסוגיה זו מצויות בפסיקה המעטה והשטחית למדי שניתנה עד עתה בסוגיה. היא דנה בשאלת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים באינטרנט ובשאלות שנוגעות לאחריות בגין הפרות שמתבצעות ברשתות שיתוף קבצים. אשר לסוגיית השימוש ההוגן, שני פסקי הדין הראשונים שדנו בסוגיה זו הציגו עמדות ליברליות למדי.
שימוש בסימני מסחר כמילות מפתח
אחת הסוגיות שמעוררת מחלוקות חריפות בתחום דיני האינטרנט נוגעת לשימוש בסימני מסחר ושמות של מתחרים כ"מילות מפתח". במסגרת זו, מתחרים רוכשים ממנועי חיפוש, כגון גוגל ובינג של מיקרוסופט את השמות וסימני מסחר כמילות מפתח על מנת שכתיבתם על-ידי גולש במנוע החיפוש תגרום להופעת פרסום ממומן של המתחרה. כך, למשל אם יצרן שעונים קונה מגוגל את סימן המסחר של המתחרה שלו, אזי כאשר גולש יכתוב את שם המתחרה במנוע החיפוש, בדף התוצאות שיקבל יופיע, לצד האתר של המתחרה, גם קישור לאתר של היצרן שרכש את הסימן כמילת מפתח. לדאבונם של בעלי סימני המסחר, גישת הרוב בפסיקה, הן בארה"ב, הן באיחוד האירופי והן בישראל אינה רואה בשימוש זה בסימני מסחר או שמות של מתחרים שימוש פסול (אם כי, בארה"ב קיימת גם דעת מיעוט שגורסת אחרת). עם זאת, שימוש נוסף בשם או בסימן המסחר במסגרת הפרסום עצמו או הקישור אליו אכן עלול להוות הפרה.
פסיקה נוספת בארה"ב ובאירופה מתייחסת לשימוש בסימני מסחר כמילות מפתח להפעלת פרסומות קופצות (pop-ups) ובמטה-טגים. כאן הפסיקה פחות חד-משמעית.
חוזים מקוונים ודיני צרכנות
חוזים שנכרתים באמצעות הרשת מעלים הרבה שאלות משפטיות. חלק ניכר מהתביעות נוגעות לחוזי צרכנות. השאלה הראשונה נוגעת לעצם כריתת החוזה, ושואלת האם תנאי החוזה הובאו לידיעת הגולש באופן אפקטיבי שיוצר "קיבול" אפקטיבי של תנאים. כאשר מקור התנאים בתנאי השימוש או בתקנון האתר, תתעורר השאלה אם יש ראיות אם התנאים או התקנון הובאו לידיעתו של הגולש והאם הוא נחשב למי שהסכים להם? שימוש בתיבה המחייבת סימון √ עדיף כמובן, אם כי בעלי אתרים רבים מבקשים להימנע מכך. מכיוון שחוזים מקוונים מנוסחים לרוב על-ידי בעלי האתרים, ובד"כ לא מתנהל מו"מ לגביהם, הם מעלים שאלות גם בתחום החוזים האחידים, כאשר השאלה היא אם תנאי החוזה מקפחים, אם לאו, או אם יש בהם משום פגיעה בתקנת הציבור. יש חשיבות גם לחוק חתימה אלקטרונית, הקובע את התנאים שבהם חתימה אלקטרונית יכולה לשמש תחליף לחתימה רגילה.
סמכות שיפוט בינלאומית
בתי משפט בישראל קבעו כי לכל בית משפט במדינה סמכות שיפוט מקומית בקשר לתביעות בגין עוולות והפרות זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני אחרות שמתבצעות באינטרנט. שאלת סמכות השיפוט הבינלאומית מורכבת יותר, שכן נטילת סמכות שיפוט בינלאומית עלולה לפגוע בריבונות של מדינה זרה. בתי משפט בישראל דנו מעט מאוד בסוגיה זו. פסיקה אמריקאית ואירופית מבהירה כי מיקום השרת אינו קובע לעניין זה, אלא המקום שממנו מופעלים השליטה והניהול על האתר והמידה שבה הוא פונה לאנשים שמצויים בפורום שבו מבוקש להפעיל את סמכות שיפוט והמידה שבה פעילות האתר צפויה או עלולה להיות בעלת השפעות בפורום האמור.
סוגיות נוספות
דיני האינטרנט נוגעים לסוגיות נוספות, וביניהם ההגנה על קטינים מתכנים פורנוגראפיים ואחרים, סוגיית ההימורים באינטרנט, דיני האזנות סתר ומערך הדינים שנוגעים לפשע מקוון.
מאמרים אחרונים בנושא דיני אינטרנט:
