סוגיות בדיני תקשורת
חופש הביטוי האמנותי
חופש הביטוי הוא זכות יסוד בשיטת המשפט הישראלי. חופש הביטוי האמנותי וחופש היצירה הם נדבכים חשובים של חופש הביטוי. נאמר שהם עומדים במקום גבוה בסולם הביטויים המוגנים, ליד חופש הביטוי הפוליטי, ואולי אף מעליו. השופט אהרן ברק ציין כי חופש הביטוי האמנותי משמעו "החופש של היוצר לפרוץ את סגור ליבו, להניף כנף וליתן דרור למחשבותיו". בתי המשפט הגנו על חופש הביטוי האמנותי בשורה של פסקי דין, שבהם דחו ניסיונות לצנזר ביטויים אמנותיים. כך, בפרשת "אולפני אוניברסל", כאשר בית המשפט העליון פסל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות למנוע את הקרנת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" בארץ, בטענה כי יש פגיעה ברגשות דתיים. כך, בפרשת "לאור נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות" כאשר בג"צ ביטל את הצנזורה על מחזות. כך גם בפרשת "סנש נ' רשות השידור", כאשר בית המשפט התיר את שידור הסרט "משפט קסטנר", הגם שכלל סצנות שפגעו קשות בדימוי של חנה סנש, ז"ל. בית המשפט הכיר בחופש הביטוי של יוצרי דוקו-דרמה וקבע שהפגיעה בסרט אינה עולה על סף הסיבולת הנדרש בחברה חופשית. וכך בפרשת "בכרי נ' המוצע לביקורת סרטים", שבה התיר בית המשפט את הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין" הגם שלטענת רבים הוא כולל תיאורים שקריים של פעילות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומה ומגן". בית המשפט פסק כי למאן דהו אין מונופולין על האמת וכי התשובה לדבר שקר היא דבר אמת, ולא צנזורה.
עם זאת, חופש הביטוי האמנותי אינו מוחלט. לעתים הוא עלול להתנגש בזכויות אחרות ובפרט בזכות לשם טוב ו
בזכות לפרטיות של אנשים שהיצירה מתייחסת אליהם. במקרים אלה, בתי המשפט צריכים לאזן בין הזכויות.
פגיעות אגב ביטויים ספרותיים, דרמתיים ואמנותיים
שידורי טלוויזיה, סרטים, מחזות, ספרים ואף יצירות מוזיקליות עלולים לכלול תכנים הפוגעים בשמו הטוב של אדם, וזאת במספר אופנים. הפגיעה עלולה לנבוע הן מדברים שאומרת דמות בסרט אודות מקרה אמיתי למשל, על עצמה; והן מיחס משפיל ומבזה של שאר הדמויות כלפי הדמות נשוא העניין. גם דרך הצגתה הכללית של הדמות, אף ללא דברים מובהקים, עלולה להוות לשון הרע. פגיעה מהסוג הנ"ל אפשרית כמובן ביצירות תיעודיות, אך לא רק. גם במסגרת יצירות דרמטיות עלולה להופיע פגיעה בלשון הרע. בין היתר, באמצעות הדרמטיזציה האופיינית ליצירות מסוג זה, המצאת דיאלוגים, חידוד קונפליקטים ועוד. לא כל פגיעה תגרור אחריות, שכן ליוצרים ניתן מרחב יצירה רחב. עם זאת, במקרים קיצוניים, הדברים עלולים לגלוש מעבר למותר.
מהו לשון הרע?
בביטוי
"לשון הרע", לא מדובר בהכרח בלשון "רעה", אלא בלשון העלולה להביא לתוצאות רעות, בדמות פגיעה באדם באחת הדרכים המנויות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, והן: א. השפלה או ביזוי בין בכלל ובין מסוג ספציפי, כגון בשל תכונות או התנהגויות המיוחסות לאדם; ב. פגיעה במשלח יד או פרנסה; ג. פגיעה סטיגמטית, כגון בשל מוצא דתי, גזע, מין או נטייה מינית.
לצורך הקביעה האם ביטוי מסוים הוא בגדר לשון הרע, בית המשפט בוחן את העניין דרך עיני האדם הסביר, ולעיתים דרך הקבוצה אליה משתייך התובע. יש משמעות להתרשמות מהביטוי בכללותו, ולרוב, מילים רעות באשר הן רעות או אף מילים שנאמרו בכוונה לפגוע, לא יהוו לשון הרע רק בשל היותן כאלו, אם אין להן את פוטנציאל הפגיעה האמור. מאידך, מילים "יפות" ומסוגננות, הנאמרות ללא כוונת זדון, יכולות לגרור את הדובר לעוולת לשון הרע, אם יש בהן אותו פוטנציאל פגיעה נדרש.
על בית המשפט לבחון את הביטוי על-פי המשמעות שהאדם הסביר מייחס לו. במסגרת זו, בית המשפט יבחן האם הביטוי נתפס כביטוי אמת, אם שמא ייתפס בעיני האדם הסביר כסאטירה או הומור בלבד.
הפרסום יכול להיות בכל דרך שהיא והאחריות עליו יכולה להיות אזרחית, ואז לא נדרשת הוכחת כוונה לפגוע, או פלילית, שבה כן נדרשת הוכחת כוונה.
במקרים מסוימים עלולה האחריות ללשון הרע לקום עקב
אופן העריכה של הביטוי, אם כי על בתי המשפט להיזהר מפגיעה קשה מדי בחופש היצירה כאשר בוחנים סוגיה זו.
ייחוס ביטוי לאדם ספציפי
ביצירות המבוססות על אירועים אמיתיים, משנים לעיתים את שמן של "דמויות" על מנת להימנע מתביעות משפטיות אפשריות. עם זאת, יצירות המאפשרות את זיהוי הנפגע על אף השינוי, עלולות להיות גם כן מושא לתביעה בגין לשון הרע או בגין פגיעה בפרטיות. במקרה זה, מעבר לשאלה הכללית, אם יש ביצירה משום ביטוי שיכול להיחשב ללשון הרע, אם לאו, יבחן בית המשפט, האם האדם הסביר, הצופה ביצירה, או קורא אותה, עלול להסיק שהדמות השלילית אכן מייצגת את האדם האמיתי, באופן שיגרום לפגיעה בשמו הטוב. בעניין זה מתעוררות למעשה שתי סוגיות מצד אחד, קיימים מקרים שבם קיים דמיון מקרי בין שמה של דמות, או בין פרט מזהה שלה, לבין אדם אמיתי, וכתוצאה מכך עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב של אותו אדם. במקרה זה, תהיה זו הגנה טובה ליוצר, אם יוכיח שלא ידע ולא היה עליו לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות היוצרות את הפגיעה. מצד שני, שוני בשמות לא פוסל בהכרח זיהוי דמות ביצירה, המתבססת על דמותו של אדם אמיתי. במקרים אלו מדובר באדם המוכר ליוצר או באדם מפורסם בפני עצמו. הקושי פה הוא בשרטוט הגבולות בעניין זה. ברי כי זיהוי בין הדמות ביצירה לאדם האמיתי תלוי במספר נקודות הדמיון ביניהם ובמשקלם לעומת נקודות השוני, אולם, בסופו של יום, משקל זה נמדד על-ידי בית המשפט ועשוי להיות מושפע מזווית ההסתכלות שלו. הזיהוי אפשרי מכוח התפקיד שהדמות מגלמת, קרבתה לדמיון מזוהה עם אחרים או נקודות ייחוס נוספות.
מהן ההגנות העומדות לנתבע בלשון הרע?
לכאורה, לאור הגדרתו הרחבה של המונח "לשון הרע", ומכיוון שעצם ההגדרה של המונח אינו מתייחס לשאלה אם הביטוי אמת אם לאו, ביטויים רבים טומנים בתוכם את פוטנציאל הפגיעה הנדרש. בפועל, לא כל הבעת דעה שלילית או כל ביקורת הנמתחת על אדם נכנסים לתחום זה. אין אדם זכאי לחיסיון בפני כל אמירה שלילית אודותיו, וההפך הוא הנכון. לחברה יש עניין רב בדיווחי אמת, בעיתונות ובתקשורת חופשית, המביאה ביקורת על מעשי השלטון, בויכוח ציבורי ובאומנות חופשית ויוצרת. לפיכך, נוצרו כללים המתירים גם פרסומים פוגעניים.
בין ההגנות המנויות בחוק, יש פרסומים המוגנים ללא סייג. כאלו הם פרסומים שנעשו בפורומים רשמיים, שבהם יש למדינה אינטרס בקיום דיון חופשי ובלתי מרוסן. בעיקר הכוונה לפורומים כגון דיונים בבתי משפט, הכנסת וכד'.
הגנה נוספת, היא הגנת "אמת דיברתי" וזאת, למרות שאין פרסום חייב להיות כוזב על מנת לחייב את המפרסם באחריות בשל לשון הרע. כדי לעמוד בהגנה הזו, על הנתבע להוכיח שני אלמנטים: האחד, כי הייתה אמת בפרסום והשני, כי היה "עניין ציבורי" בפרסום.
מהו עניין ציבורי?
כאמור, לא די באמת שבפרסום כדי להעמיד את הגנת "אמת דיברתי". תנאי נוסף הוא, שיהיה בפרסום הדברים "עניין ציבורי", כאשר הכוונה היא לעניין בעל צביון ציבורי. אין למונח "עניין ציבורי" משמעות חד משמעית וזו משתנה בנסיבות המקרה. מכל מקום, ניתן להגדיר כעניינים שיש בהם עניין ציבורי, עניינים של גופים ציבוריים וחברות ציבורית ופקידי ציבור הפועלים במסגרת תפקידם הציבורי. לעיתים, גם עניינים בעלי אופי פרטי יכנסו להגדרה, וזאת במקרים בהם מדובר ב"עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם אורחות חייו", כפי שנקבע על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין, על-פי מבחנו של פרופ' זאב סגל; מכל מקום, צריכה להיות לעניינים אלו נגיעה כלשהי לנושא ציבורי. מי שפועל בתחום הציבורי הופך לפחות חלק מענייניו הפרטיים לעניין ציבורי. בנוגע לעניינים שלא יחשבו כ"עניין ציבורי", המכנה המשותף לכולם יהיה תמיד התגברות אינטרס הפרט על זה של הציבור.
מה משמעות היותם של אנשים, דמויות ציבוריות?
דמויות ציבוריות הן בראש ובראשונה נבחרי ופקידי ציבור. עם זאת, ההגדרה של דמות ציבורית הורחבה גם לאנשים שזכו לפרסום באופן שיש להם השפעה על חיינו, כגון: ידוענים, ספורטאים, מפורסמים, עיתונאים, אנשי עסקים בכירים, ואף אנשים שעלולים להפוך לדמות ציבורית לעניין מסוים, שבו הם מעורבים. כך למשל מוניקה לוינסקי, סטאג'רית אלמונית בבית הלבן, הפכה לדמות ציבורית לעניין הפרשה שבה נקשרה לנשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון.
דמויות ציבוריות זוכות להגנה מופחתת על שמן הטוב, הן מפני שהן נחשבות כנותנות הסכמה משתמעת לפרסום נרחב של ענייניהם הפרטיים, הן מפני שהעניין הציבורי הקיים בענייניהן של דמויות ציבוריות הוא רב מלכתחילה, והן מפני שלדמויות ציבוריות גם גישה לאמצעי התקשורת ואפשרות להגיב על כל פרסום.
למרות שדמויות ציבוריות זוכות להגנה מופחתת על שמם הטוב, הגנה זו עדיין קיימת כאשר מדובר בצנעת הפרט ובעניינים שאינם עניינים ציבוריים, ואין שמן הטוב הפקר לחלוטין. הדמות הציבורית צריכה, אם כן, להיות מוכנה לספוג ביקורת רבה ואף קשה יותר מהאדם הפרטי ולחשיפה רבה של ענייניה, אך אין היא חייבת לסבול פרסומים פוגעניים ושקריים לחלוטין, או חדריה בלתי מוצדקת לדל"ת אמותיה.
מהי ביקורת מותרת?
הגנה נוספת הקיימת בדיני לשון הרע היא הגנת הביקורת. כדי לחסות תחת ההגנה, על הנתבע להוכיח כי הביקורת שלו הייתה בתום לב וכי היא הייתה מכוונת לאחד העניינים המנויים בחוק, כגון התנהגות התובע בנוגע לעניין ציבורי או על יצירה של התובע. כמו כן, לצורך ההגנה, יש להפריד בין דעה לבין עובדות שעליהן היא מתבססת ודעתו של המבקר צריכה להיות מוצגת כדעה המבוססת על עובדות.
ביקורת יכולה להיות חריפה ונוקבת, ובלבד שאין היא אלא השתלחות סתמית במושא הביקורת.
על פרודיה ולשון הרע
הגנת הביקורת כוללת בין היתר ביקורת פרודית וסאטירית. ביטויים אלו מטבע הדברים נעזרים בלשון ציורית ובהגזמה ולכן בית המשפט יבחן האם האדם הסביר מבין כי הדברים נעשו בהומור וכי נעשו במסגרת הבעת דעה. אם התשובה תהיה חיובית, תחול הגנת הביקורת, אלא המפרסם גלש להשפלות וביזוי מוגזמים וסתמיים.
מהי פגיעה בפרטיות?
לכל אדם זכות לפרטיות. זכות זו תוחמת בין הפרט לבין הכלל והוגדרה על-ידי שופטי בית המשפט העליון האמריקאי כ"זכות להיעזב לנפשך". חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 מגן על זכות זו ואוסר פגיעה בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו, וזאת במספר דרכים, שניתן לקטלג בארבעה אופנים עיקריים: הטרדה; חדירה לתחום הפרט; הפרת חובת סודיות; פרסום. הקטגוריה של פגיעות הנגרמות באמצעות פרסום רלוונטית לתחום היצירה והאמנות ואלו הן: פרסום צילום של אדם שצולם ברשות היחיד; פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד; ופרסום של פרטים אישיים שנתקבלו בתנאי סודיות, או שלא למטרה שלשמן נמסרו.
פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, אך כאשר היא נעשית במזיד, היא גם עבירה פלילית.
הזכות לפרסום
סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר כפגיעה בפרטיות גם שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח. סעיף זה נועד למנוע פגיעה ברגשות אדם שנגרמת מעשיית שימוש מסחרי בדמותו. עם זאת, בחברה המודרנית, שבה הפך הפרסום והמעמד של "סלברטי" לנכס כלכלי, עשוי אדם להיות מעוניין דווקא בכך שיעשו שימוש בדמותו למטרות מסחריות - ובלבד שהוא יפיק את ההנאה הכלכלית מכל. בפסק הדין בעניין "מקדונלד", הכיר בית המשפט העליון בזכות עצמאית, המכונה ה"זכות לפרסום". זכות זו, שהוכרה לראשונה בפסיקה האמריקאית, שונה מהזכות לפרטיות, שעליה מגן חוק הגנת הפרטיות, שכן, אין היא מגינה על אינטרס רגשי של אדם שפרטיותו הופרה, אלא על אינטרס קנייני, לעיתים כלכלי לחלוטין.
הזכות לפרסום חלה ללא ספק כאשר נעשה שימוש בשמו ובדמותו של אדם כדי לפרסם או לשווק מוצר, שירות או נכס. אולם, תחולתה במקרים של שימוש בדמותו, או בשמו של אדם ביצירה ספרותית, אמנותיות, דרמטית ומוסיקלית פחותה, שכן במקרים אלה ניתן משקל מיוחד לחופש הביטוי והמידע. הגבולות טרם הוגדרו בפסיקה הישראלית. עם זאת, הפסיקה האמריקאית עשירה בדיונים בסוגיה זו. למרות שהמבחנים במדינות השונות אינם אחדים, ניתן לומר שהשימוש בדמותו של סלברטי, או אדם אחר, ביצירה יהיה מותר אם יש בשימוש קשר ממשי ליצירה, ואם אינו גולש לשימוש פרסומי סתם. כך, למשל, היה מותר לבמאי פדריקו פיליני לעשות שימוש בשמותיהם של הרקדנים-שחקנים ג'ינגר רוג'רס ופרד אסטייר בסרט "ג'ינג'ר ופרד", אודות זוג רקדנים מזדקן שקורה לעצמו בשם זה. כמו כן, היה מותר לאמן להשתמש בדמותו של שחקן הגולף טייגר וודס ביצירת אמנות אודות טורניר "המסטרס" בארה"ב. כמו כן, ברור כי ככל שיעשה שימוש בשמו או בדמותו של אדם ביצירה שיש בה משום עניין ציבורי, השימוש זה יהיה מותר. כך למשל, בביוגרפיות וביצירות היסטוריות. לעומת זאת, כאשר להקת ההיפ-הופ "אאוטקסט" עשתה שימוש, באחד משיריה, בשמה של רוזה פארקס, אם המאבק לשוויון זכויות של האפריקאים-אמריקאים בארה"ב, נקבע שפגעו בזכותה לפרסום, היות ובמקרה זה לא היה כל קשר בין השיר או המסר שלו לבין פארקס.
חדשות אחרונות בנושא תקשורת ומדיה:
מאמרים אחרונים בנושא תקשורת ומדיה:
