עו"ד טוני גרינמן ואניב סינטוב
פברואר 2016
בית משפט השלום ברחובות (מפי השופטת רנה הירש), דן באחרונה בתביעה בעילה של פרסום לשון הרע, אשר הוגשה על-ידי ראש מועצה מקומית, כנגד מי שפרסם "פוסטים" בקבוצת פייסבוק שהקים, שיש בהם, לגישת התובע, אמירות הפוגעות בשמו הטוב. התובע אף הרחיב את תביעתו בכך שביקש להטיל חבות על הנתבע בגין שני "פוסטים" שלא פורסמו על-ידו אלא על-ידי אחרים באותה קבוצה.
ראשית, נדרש בית המשפט לשאלה: האם מדובר בלשון הרע. כפי שנקבע בעבר בפסיקה, בשלב הראשון, יש לבחון את הביטוי בסטנדרט אובייקטיבי של "האדם הסביר" מבלי שנלקחים בחשבון כוונת המפרסם או האופן שבו הבין הנפגע את הפרסום. כמו כן, לא נדרש להוכיח כי בפועל אדם הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות, אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי מקצת מהפוסטים "עוברים" את המשוכה הראשונה, ומהווים לשון הרע.
בשלב השני, קבע בית המשפט כי מדובר ב"פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר באמרות בכתב, שהיו מיועדות לאנשים נוספים זולת הנפגע, והגיעו למספר בלתי ידוע או מוגבל של אנשים, או למצער, היו עשויים להגיע אליהם.
או אז, הועלתה השאלה, אם פרסום בפייסבוק מהווה פרסום ב"אמצעי תקשורת" והאם ניתן לראות בנתבע עורך של אותו אמצעי תקשורת. שאלה זו היא קריטית לגבי אותם פרסומים שלא בוצעו אישית על-ידי התובע אלא באמצעות אחרים באותה קבוצת פייסבוק בהיותו מנהל הקבוצה. במידה והקבוצה נחשבת כ"אמצעי תקשורת", תקום לנתבע אחריות אזרחית בשל לשון הרע בגין אותם פרסומים במסגרת הרחבת האחריות כאשר פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. ואכן, לפי קביעת השופטת רנה הירש, יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על-פי הגדרתו בחוק. סעיף זה מגדיר אמצעי תקשורת כ"עיתון", כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור או לעניינו. השאלה היא האם קבוצת פייסבוק היא עיתון. ההגדרה שאליה מפנה הסעיף היא כאמור בפקודת העיתונות. פקודה מיושנת זו שמגדירה עיתון כ"כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות, אך אין הוא כולל כל דבר דפוס היוצא לאור ע"י ממשלת ישראל או למענה". ההגדרה ממשיכה ומגדירה את המילה "נדפס": "פירושו הועתק במכבש דפוס". לפי השופטת, יש לראות בקבוצת הפייסבוק כ"אמצעי שמעביר ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים או 'עניין אחר בעל חשיבות ציבורית". על בסיס האמור, יש לראות בפוסטים העולים לקבוצת פייסבוק כפרסום באמצעי תקשורת, ולפיכך הנתבע אחראי בעוולה של לשון הרע, גם מקום שפרסום מסוים הועלה על ידי אדם אחר, כאשר הוא יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר בקבוצה, או יוסר ממנה. השופטת עוד ציינה כי כמעט כל עיתון מוציא היום מהדורה אינטרנטית וכי ניתן לראות בהדפסה וירטואלית משום הדפסה.
במקרה הנ"ל, כפי שהעיד הנתבע, הוא יכול היה להסיר פרסומים ולמנוע את המשך חשיפתו לקהל, ואף הסיר את הפרסום הראשון לאחר שקיבל מכתב התראה הנוגע אליו. בשל כך, יש לראות בו כ"עורך אמצעי התקשורת", או כאחראי לו, ובהתאם לכך מוטלת עליו אחריות אזרחית לפרסום לשון הרע באותו אמצעי תקשורת, קרי, קבוצת הפייסבוק שהוא הקים.
יחד עם זאת, הבהירה השופטת כי אין בקביעותיה באשר לחבותו של "עורך אמצעי תקשורת" משום פטור מאחריותו של מי שניסח ופרסם בפועל "פוסט" בעל אופי פוגעני, ככל שהיא נובעת מאיסור חוקי, מהצורך למנוע הסתה ומכוח כל דין.
פסק הדין מצטרף לפסיקה הקיימת בשאלה אם ניתן לראות באתר אינטרנט אמצעי תקשורת, אולם למרבה הצער, השופטת לא ניהלה שיח עם פסיקה זו. הפסיקה האמורה נחלקת לשתי קבוצות: זו שמבקשת להתאים את ההגדרה שבפקודת העיתונות לעידן הדיגיטלי באמצעות פרשנות רחבה מצד אחד, וזו שמבקשת להימנע מהרחבה כזו בשם חופש הביטוי. פסק הדין מתמקם בקצה הגישה המרחיבה בהכללת קבוצת פייסבוק בהגדרת "אמצעי תקשורת". אין ספק שמחלוקת זו בשלה להכרעה בידי בית המשפט העליון ויש לקוות שהזדמנות לעשות כך תגיע לחיקו בקרוב.
ת"א (רח') 2672-09-13 מאיר דהן נ' שלום קמיל (17.1.2016)
