זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

קניין רוחני: ביתו של אדם הוא מבצרו

מאי, 2006
 
בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) קבע בפסק דין ראשון מסוגו בישראל, כי חברה שעשתה שימוש מסחרי בתצלום ביתו של אדם, חייבת לשלם לבעל הבית את שווי טובת ההנאה שקיבלה מכך. בית המשפט העריך שווי זה במקרה הנדון ב- 15,000 ¤. בכך יצר למעשה זכות קניין רוחני חדשה,  שאינה נמנית בספר החוקים, ובוודאי שלא הייתה מוכרת עד היום.
 
התובעים בנו בית בצפון הארץ. בחזיתו קיר מעוגל עשוי מאבני בזלת מתוצרת החברה הנתבעת. הנתבעת צילמה את חזית הבית ועשתה בצילום שימוש במסגרת חומר פרסומי מטעמה שהופיע בעיתונות, בקטלוג החברה ובאינטרנט.
למרות שציין כי הקיר הנדון בעל "עיצוב ייחודי", דחה בית המשפט את טענת התובעים כי יש בפרסום הצילום משום הפרת זכות יוצרים שלהם. זאת, משני טעמים: ראשית, משום שלדעת בית המשפט, אין הקיר בעל "הרמה האמנותית" הנדרשת כדי להקנות למעצבו זכות יוצרים; שנית, מכיוון שככל שקיימת זכות יוצרים בקיר היא ממילא זכותו של האדריכל שתכנן אותו ולא של בעל הבית.
 
בית המשפט גם דחה את טענתם הנוספת של התובעים, כי הנתבעת הפרה את זכותם לפרטיות. חוק הגנת הפרטיות אמנם אוסר על פרסום צילום של אדם במצבים מסוימים, כגון צילום שבוצע ברשות היחיד, צילום שיש בו כדי להשפילו או לבזותו וצילום שיש בו משום חשיפה של פרט ששייך לצנעת חייו של אדם. עם זאת, החוק  אינו אוסר ביצוע או פרסום צילום של חלקו החיצוני של בית, בווודאי כזה החשוף לרחוב.
 
והנה, אף-על-פי-כן, בית המשפט קבע כי בעשיית שימוש מסחרי בצילום התעשרה הנתבעת שלא כדין מרכושם של התובעים. בית המשפט הסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין "א.ש.י.ר". שם נפסק, כי בנסיבות מסוימות, אף כאשר דיני הקניין הרוחני הרגילים אינם מגנים על מה שיכול להיות "קניין רוחני", יוכל "בעל הקניין הבלתי מושלם" לקבל סעד משפטי. זאת, בהסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע את הכלל כי "מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה". בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, זכות ההשבה תקום כאשר להתעשרות מתווספת "יסוד נוסף". שבעת שופטי בית המשפט העליון שכתבו את פסק הדין בעניין "א.ש.י.ר" לא היו תמימי דעים באשר להגדרת היסוד הנוסף. הרוב הגדירו אותו במונחים של חריגה מהלכות המסחר ההוגנות, חוסר תום לב והתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק, ואילו השופטים חשין וזמיר בחרו להגדירו במונחים ייחודיים אחרים (השופט חשין: "מעין עוולה" והשופט זמיר "חומרה מיוחדת").
 
בית המשפט, בפרשה הנוכחית קבע שהנתבעת אכן התעשרה מרכושם של התובעים, ולעניין היסוד הנוסף הסתפק בחוסר הגינות, אותו מצא בחריגה מ"הנהוג והמקובל בעולם הפרסום והצילום, שלא לעשות שימוש לצורכי פרסום בתצלום רכושו של אדם, ללא הסכמתו". בית המשפט המשיך ואמר: "ביתו של אדם, הריהו עושר השמור לבעליו". וכך, על אף שזכייתה של הנתבעת לא הייתה כרוכה בחסרון לתובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק כי עליה לשלם להם את שווי טובת ההנאה שקיבלה, כאמור, מרכושם של התובעים.
 
פסק דין זה הוא המשך למגמה שהחלה בהלכת א.ש.י.ר של הרחבת רעיון הקניין הרוחני ויצירת זכויות קניין רוחני שלא הכרנו בעבר. במסגרת מגמה זו יצרו בתי המשפט זכויות קניין רוחני שכאלה, דוגמת "זכות בעל הרכוש" שהוכרה כאן והזכות של מארגן אירוע ספורט על "דיווחים בזמן אמת" אודות מהלך האירוע (פסק דין "רדיו ללא הפסקה"). יש הרואים במגמה זו ברכה שמאפשרת עשיית צדק ויש הרואים בה מגמה בלתי רצויה שיוצרת חוסר וודאות משפטית ומפרה את האיזונים הפנימיים הבנויים בתוך דיני הקניין הרוחני (בהקשר זה ראוי לציין כי סעיף 2(1)(III) לחוק זכות יוצרים קובע באופן מפורש כי לא תהיה משום הפרת זכות יוצרים ב"עשייתם או פרסומם של ציורים, שרטוטים, פיתוחים, או צילומים....של כל יצירה אדריכלית אמנותית").
 
לפסק דין זה השלכות מרחיקות לכת עבור צלמים, יוצרי סרטים ואמנים.
 
ת.א (מחוזי י-ם) 7236/05 לוין נ' אבני רביד בע"מ (לא פורסם, 15/5/2006)
צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.