זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

דיני אינטרנט: לראשונה, בית המשפט מצווה על חשיפת שמות גולשים

אפריל 2006
 
בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן) דן בבקשה תקדימית שהוגשה ע"י מי שטענו כי נפגעו מפרסומי לשון הרע באתר אינטרנט, אשר בוצעו תחת שמות בדויים. בבקשתן, ביקשו הנפגעות מבית המשפט, כי יצווה על ספקי הגישה שבאמצעותם התחברו המפרסמים לאינטרנט, לגלות למבקשות את פרטיהם המזהים של המפרסמים, על מנת שהמבקשות תוכלנה להגיש נגד האחרונים תביעת לשון הרע. כתובות ה-IP נודעו למבקשות, אולם פרטיהם המזהים של בעלי המחשבים שאליהן שייכות הכתובות, אינם ידועים. בית המשפט מציין כי הבקשה מעלה את האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי האנונימי באינטרנט. לדעת השופטת, אין לדחות את הבקשה בשל הקושי הטכני לאתר את האדם שהקליד את ההודעות, ובשלב זה, כל עוד לא הוכח אחרת, ניתן להניח כי בעל הכתובת הוא גם מי שכתב את התגובות, או שיכולה חשיפת שמו לשפוך אור על הכותב האמיתי.
 
אנו נמצאים כיום ב"עידן הגלובלי", שהחל עם האצתה של התפתחות הטכנולוגיה בעשורים האחרונים, אשר יצרה חיי יום-יום חדשים וכיום, דומה שלא ניתן לתאר את חיינו אחרת. רשת האינטרנט, בה גולשים רבים בעולם ובישראל, מהווה חלק מרכזי ונדבך חשוב באותה התפתחות טכנולוגית. הגלישה באינטרנט הפכה לנפוצה וזמינה והאינטרנט, השפיע רבות על חיינו, והפך לחלק אינטגראלי מהתקשורת במאה העשרים ואחת. יש המכנים את כניסתו לחיינו כמהפכה של ממש.
כמו כן, בית המשפט דחה את הטענה כי בהיעדר חקיקה ספציפית בסוגיה זו, אין לו סמכות ליתן הצו המבוקש. סמכות זו מצויה לדעת השופטת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט, המעניק לבית המשפט סמכות לתת כל סעד בתביעה המצויה בסמכותו העניינית.
 
מבחינה טכנית-טכנולוגית, יכול כל אדם באמצעות האינטרנט לממש את חופש הביטוי שלו, שבעידן הטרום אינטרנט היה נתון לו כמעט באופן תיאורטי בלבד, באופן מלא ואבסולוטי, הן החופש הנתון לאדם להשמיע דעתו בציבור ולהשפיע, והן החופש להיחשף למידע שאדם מעוניין להיחשף אליו. בכך באה לידי ביטוי גם זכות הציבור לדעת.  בשל מאפיינים אלו, יש הרואים את האינטרנט כ"כיכר עיר" מודרנית, היוצרת מרחב ציבורי וירטואלי, בו יכול כל פרט ליטול חלק בשיח הציבורי.
 
לחופש הביטוי האנונימי, המאפיין את חופש הביטוי באינטרנט, נודעת חשיבות מרובה. כאשר מדובר בביטוי אנונימי, חייב השומע, שנחשף לאותו ביטוי, להעריך את עמדותיו ודעותיו של הדובר בהסתמך על הביטוי לבדו, ללא שיש חשיבות למאפייני זהותו של הדובר כגון מינו, גילו, מעמדו, דתו או גזעו. בכך מקדם רעיון הביטוי האנונימי את הדמוקרטיה. מכאן גם עולה זכותו לפרטיות של הדובר ו/או המפרסם באינטרנט. שכן, ראוי לשמור על פרטיותו של זה, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי.
 
זמינות ונגישות האינטרנט לאדם מן היישוב מרחיבה את גבולות חופש הביטוי הנתון לאדם, הרבה יותר מגבולות חופש הביטוי בעידן הרדיו והטלויזיה. מימושו של פוטנציאל ביטויי זה תלוי בגורמים נוספים, מחוץ לרשת עצמה, ובשל כך יש להיזהר בהטלת נורמות משפטיות חזקות מדי, הן על הדוברים באינטרנט, הן על ספקיו והן על מפעילי ומנהלי האתרים בו. נורמות חזקות מדי עלולות להוביל ליצירת מוקדי כוח ושליטה ברשת, ולהכשיל את מגמות הביזור, בהן טמון יתרונה של הרשת לקידום השיח הציבורי. בנוסף, עלולים להיגרם "אפקט מצנן" או הרתעת יתר.
שאלת תחולת חופש הביטוי על הביטוי האנונימי טרם הוכרעה ע"י בית המשפט העליון. כיום, מקבלת שאלה זו משנה תוקף לאור היקפו הרחב של הביטוי האנונימי באינטרנט. בין היתר עולה שאלת היקף האחריות המוטלת על ספקי אינטרנט. גם אם יימצא כי ראוי להטיל עליהם אחריות מעטה ומצומצמת, אין בכך כדי לקבוע כי גם חובותיהם הנוגעות לחשיפת שמם של גולשי אינטרנט, תהיינה מצומצמות.
 
הפסיקה הישראלית נטתה לאפשר חופש מקסימלי ברשת האינטרנט, תוך הטלת מגבלות מצומצמות בלבד. ניתן למצוא לכך ביטוי בין היתר בהגבלות המצומצמות שהוטלו על ספקי האינטרנט. יחד עם זאת, כאשר ניכר כי היה שימוש לרעה ברשת האינטרנט, וכאשר עמד מנגד אינטרס חשוב, הוטלו מגבלות, ואף חויבו ספקי אינטרנט בחשיפת שמות הגולשים.
 
יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, אלא במקרים חריגים בהם ראוי כי זכותו של הגולש לביטוי תיסוג מפני האינטרס שעומד מנגד. אינטרס כזה עשוי להיות אינטרס של הגנת הציבור או שלום הציבור. אלו הם אותם מקרים בהם יתכן שמעשיו של גולש האינטרנט עולים לכדי מעשה פלילי, אז ייסוג חופש הביטוי וזכותו לפרטיות. במשפט האזרחי, מדובר במקרים חריגים וקיצוניים ביותר.
 
לדעת השופטת, האיזון הראוי, בהקשר של לשון הרע, כדי לא לפגוע יתר על המידה בשימוש ברשת האינטרנט, יאפשר גילוי באותם מקרים שעשויים להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע. כלומר, כאשר מקרה הבא בפני בית המשפט עשוי להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע שנעשתה כלפי המבקש, קיים אינטרס ציבורי להגביל את חופש הביטוי באינטרנט, ולתת סעד למבקש, כפי שיפורט בהרחבה להלן. מיצוי הדין עם אותם גולשים עשוי להתאפשר רק בדרך אחת: באם ייחשפו שמותיהם של הגולשים על ידי המשיבות עצמן.
 
חוק איסור לשון הרע קובע הן אחריות אזרחית בגין לשון הרע והן אחריות פלילית. התנאים להוכחת האחריות הפלילית מחמירים מהתנאים להוכחת האחריות האזרחית. יסוד הכוונה הינו ייחודי לעבירה הפלילית, שלא כמו יסודות ה"פרסום" ו"לשון הרע" המהווים תנאי גם לקיום העוולה האזרחית. מקום שלא מתקיימת "כוונה לפגוע", קיימת אחריות אזרחית לעוולה, אך לא אחריות פלילית. כדי לבסס את האישום, חייב התובע להוכיח מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באמצעות הפרסום.
 
השופטת סבורה, כי לעניין גילוי שמות הגולשים, רק במקרים בהם עשויה לקום אחריות פלילית, יש להגביל את חופש הביטוי של הגולש באינטרנט, וליתן לניזוק סעד של חשיפת שמו של הגולש. במקרים בהם לא עשויה לקום אחריות פלילית, לא ראוי בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, להגביל את חופש הביטוי של הגולש, ולחשוף את שמו. אם על פניו, הפרסום עלול להצמיח אחריות אזרחית בלבד, אין מקום לתת צו כאמור. באימוץ עמדה מחמירה זו, בחרה השופטת שלא לאמץ את ההסדר המוצע בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני, על-פיו רשאי בית המשפט לצוות על ספק שירותי אינטרנט לגלות פרטי גולש, גם במקרה שמתקיים חשש של ממש לביצוע עוולה. 
 
הפרסומים, כוללים רמיזות מיניות לגבי המבקשת, היותה מועלת בכספים וחשד לגבי זהות אבי ביתה בת השנה, שגם היא מבקשת בבקשה, תוך רמיזות על ממזרות. כל אלו עולים כדי לשון הרע, ומתקיים חשש ממשי לקיומה של העוולה. כמו כן, עולה "כוונה לפגוע" הן מתוכן הפרסומים, הן מנסיבות עשייתם. תוכן הפרסומים אינו אלא השתלחות חסרת רסן נגד המבקשות. פרסומים אלו נעשו כתגובות לכתבה שאין למבקשות כל קשר עמה. נראה, כי המפרסמים לא בקשו אלא לנצל את הבמה שהוענקה להם על ידי האינטרנט, על מנת לפגוע במבקשות. זהו ניצול חמור ובוטה לרעה של חופש הביטוי הנתון למפרסמים באינטרנט. יש לאפשר ולהעניק כלים משפטיים אשר ימנעו שימוש לרעה בזכויות היסוד הנתונות לאדם. אין לאפשר לאדם להשתמש בטכנולוגיה של רשת האינטרנט המאפשרת אנונימיות, כדי לפגוע במכוון באחרים.
 
לאור כל האמור לעיל, קבעה השופטת כי עולה חשש ממשי להתקיימותה של עבירת לשון הרע. לפיכך יש מקום להגביל את חופש הביטוי של הכותבים במקרה זה, וליתן את הסעד המבוקש למבקשות, ועל-כן, מורה השופטת לחשוף את שמותיהם של הגולשים.
                                                                                                   
לנו נראה כי מבחן ה"חבות הפלילית לכאורה" שנקבע בפסק-דין זה, מחמיר מדי וגם קשה ליישום. עוולות רבות, אינן בגדר עבירה פלילית ועם זאת, אין זה נכון להותיר את הנפגע מהן ללא סעד משפטי. יתרה מזו, במישור לשון הרע, ההבדל בין "לשון הרע אזרחי" ל"לשון הרע פלילי" נעוץ רק בכוונת המפרסם; כוונה שאינה בהכרח נגלית מהפרסום. מה גם, שהגילוי נתבקש בהליך אזרחי, על-מנת להגיש תביעה אזרחית ואין מקום לערב שיקולים מתוך המשפט הפלילי בבקשה כזו.  אם יתבקש מידע על-ידי רשויות החקירה לצורך חקירה פלילית, מן הסתם קיים הליך אחר לאכיפת מסירת מידע זה.
 
אנו סבורים, אם כן, כי מבחן "החשש הממשי" המוצע בתזכיר החוק הינו מבחן ראוי, באם יתלוו לו תנאים נוספים כגון הוכחה על-ידי המבקש כי נקט את האמצעים הנדרשים על-מנת לגלות את המידע באופן אחר, ומתן אפשרות לבעל כתובת ה-IP להיות מיוצג בדיון. יצוין כי הליך כזה קיים בארה"ב, שם ניתנים צווי גילוי על-פי התנאים הללו. 
 
בש"א(י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ
צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.