זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

זכויות יוצרים: בהחלטה תקדימית הכיר בית המשפט בקיום זכויות יוצרים של במאי קולנוע וטלוויזיה

יוני 2003
 
בהחלטה תקדימית, הכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי כב' השופטת יהודית שיצר בכך שבמאי קולנוע וטלוויזיה הנם "מחברים" של סרטי קולנוע וטלוויזיה ובתור שכזה בעלי זכויות יוצרים ביצירה זו. בכך, תיקן בית המשפט את המצב האנומליה, שבו הוכרו זכויות היוצרים או זכויות המבצעים של כל היוצרים ואמנים שנוטלים חלק ביצירה האורקולית, כגון תסריטאים, מלחינים, סופרים, שחקנים ונגנים, ואולם זכויותיו של הבמאי, העומד ללא ספק בראש הצוות היצירתי לא הוכרו.
 
החלטת בית המשפט ניתנה במסגרת תביעה שהוגשה על-ידי תל"י חברת התמלוגים של יוצרים הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ נגד אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה, בע"מ, שעניינה "גמול הקלטות הריקות", לו זכאים בעלי זכויות היוצרים כפיצוי להפסדים שנגרמים להם מהקלטות ביתיות של יצירותיהם.  בסעיף 3 ד' לפקודת זכות יוצרים, נקבע כי הממשלה תעביר לבעלי הזכויות מדי שנה, סכום בשיעור של 5% מהמחיר לצרכן, של כל הקלטות שנמכרו בישראל לשימוש פרטי וביתי במשך כל שנה.  הסכום אמור להיות מועבר בשלושה חלקים לשלוש "חברות תמלוגים", שמייצגות, לפי הענין, את המספר הגדול ביותר במדינה של בעלי זכויות יוצרים, בעלי זכויות מבצעים ובעלי מפיקים וקוליים וויזואליים. חברת אקו"ם - אשר נכון להיום מייצגת את המספר הגדול ביותר של בעלי זכויות יוצרים בישראל - היא החברה אשר על פי החוק תקבל מיידי הממשלה את הסכומים המיועדים לבעלי זכויות היוצרים.
 
במשך שנים הייתה אקו"ם מונופול בשוק חברות התמלוגים, והייתה לה בלעדיות בכל הנוגע לייצוגם של מחברים, קומפוזיטורים ומו"לים למוסיקה בישראל. לפני מספר שנים קמה תל"י, חברת תמלוגים לבימאים בישראל, אשר מנהלת זכויות היוצרים של היוצרים האורקוליים, שהם התסריטאים והבימאים בישראל. מאחר ותל"י הינה החברה השנייה בגודלה בייצוג בעלי זכויות יוצרים, אין היא יכולה, על-פי הפקודה, לקבל את הכסף ישירות מידי הממשלה, ועל כן פנתה תל"י לאקו"ם בבקשה לקבל חלק מהכספים המועברים לה על-ידי הממשלה. לאחר סירובה של אקו"ם להכיר בזכויות היוצרים של הבמאים, פנתה תל"י לבית-המשפט, בבקשה לקבל הצהרה בדבר זכאות חבריה הבמאים לקבלת חלק מהכספים, וזאת מכוח היותם בעלי זכויות יוצרים. אקו"ם, המבקשת, הגישה בקשה לדחות את המרצת הפתיחה על הסף. אקו"ם טענה מספר טענות,כאשר העיקרית ביניהן היא הטענה שעל-פי הדין בישראל אין לבמאים זכויות יוצרים, ולפיכך אין לתל"י עילת תביעה שכן הזכויות עליה היא מתבססת אינן מוכרות.
 
השופטת שיצר דחתה כאמור את הבקשה לדחיה על הסף שהגישה אקו"ם. סעיף 1 לחוק קובע באלו מקרים קיימת זכות יוצרים: "לגבי יצירות ספרותיות דרמטיות מוסיקליות ואמנותיות". בהמשך קובע החוק בסעיף 5 כי "... יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה". השאלה, אם כן, היא האם במאי הנו בגדר "מחבר" של היצירה הטלוויזיונית והקולנועית. תל"י טענה, בהסתמך על תקדימים מכל העולם ועל הפרקטיקה הקולנועית, כי התשובה לשאלה זו חיובית. לטענתה של תל"י, העובדה שהחוק אינו מציין במפורש את הבמאי חסרת משמעות. הוא אינו מציין גם סופרים, מלחינים, ציירים או מחזאים. כפי שניתן, באופן אינטואטיבי, להסיק כי הסופר הוא "המחבר" של יצירה ספרותית, המלחין הוא "המחבר" של לחן, הצייר הוא "מחבר" של יצירה אמנותית והמחזאי הוא מחבר של יצירה דרמטית, כך כל ניתוח, אינטואטיבי או אינטלקטואלי של שאלת מיהות המחבר של היצירה האורקולית אינה יכולה להגיע לכל מסקנה אלא שהבמאי, שחזונו האמנותי והכרעותיו האמנותיות מעצבים את היצירה, הנו המחבר הזה, או לכל הפחות, אחד המחברים העיקריים.
 
בהחלטתה מפרשת השופטת את תכלית החוק, בכדי להבין את לשון החוק- האם מדובר בלאקונה (חסר) או שמא מדובר בהסדר שלילי, אשר לפיו אין הבמאים בעלי זכויות יוצרים ביצירה. תכליתו של חוק זכויות יוצרים הינה לעודד התפתחות יצירתית מקורית באמצעות תמרוץ כלכלי, בדמות ההגנה על יצירות מקוריות מפני העתקות, ובה בעת לשמור מפני הענקת בלעדיות גורפת ליוצרים, אשר תפגע בהתפתחות יצירתית לגיטימית. על כן, קובעת השופטת, נמצא שתכליתו של החוק בוודאי לא נועדה להוציא מהסדרו הענקת זכויות למי שהשקיע מאמציו בחיבורה של יצירה שהיא ראויה להגנת החוק כיצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית, ויצירה קולנועית, כפי שנקבע כבר בפסיקה, הינה בגדר "יצירה דרמטית" ועל כן ראויה להגנת החוק. ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת, שאין עניינו של החוק בהסדר שלילי, אלא בלאקונה.
 
לדעת השופטת בהחלטתה: "נקודת המוצא הנכונה היא כי במאים הם מעיקרא ממחברי היצירה הקולנועית". יתרה מזאת, אומרת השופטת: "אין להעלות על הדעת שסרט אשר מרכיבים ואלמנטים רבים שלו זוכה להגנה... דווקא הבמאי שלו אשר אחראי לכל אלה ומחבר פיזית בין כל הגורמים הללו, לא ייחשב אף כמחבר במובן סעיף 5 לפקודת זכות יוצרים". על כך מוסיפה השופטת באומרה שקולנוע הינו מדיה חדשה שלא הייתה מוכרת, אולם, היא הוכיחה את קיומה והתבססה כאומנות העומדת בפני עצמה, אשר הצמיחה יצירות ויוצרים אשר זכו להכרה כלל עולמית, מבחינת כוחם היצירתי, ותפקידו של השופט, מצטטת השופטת מפי אהרון ברק, הינו לגלות את תכלית החקיקה, על פי הצרכים של החיים המודרניים: "על השופט לחזור ממסע העבר ההיסטורי ולפרש את החוק על-פי צורכי ההווה", ומשקל מיוחד יש ליתן לעובדה שהקולנוע הוא מדיה בינלאומית. ברחבי העולם הכיר המשפט בזכויותיו של הבמאי: ארה"ב, צרפת, איטליה, ספרד, בלגיה, פורטוגל, יוון ועוד, ו"אבחנות טריטוריאליות אינן יכולות לשנות את מהות הגדרתה של היצירה האומנותית, שהיא חובקת עולם ואין לה גבולות, מעצם טבעה", ומשקל מיוחד יש לדברים אלה, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קבע כי ליוצר זכות קניין ביצירתו, שהינה, כידוע, זכות יסוד במשפטנו.
 
לאור דברים אלה, קובעת השופטת, המסקנה היא אחת: "במאי של סרט הוא מחברו וזאת מכל בחינה אפשרית. אין אפשרות ליצור סרט ללא במאי... לכן זכאי הבמאי להכרה בזכויותיו".
 
ה.פ. 001148/01, בש"א 4636/03 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' תל"י ואח'
צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.