זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

הגנת הפרטיות: שאלה של הסכמה

שאלה של הסכמה
מאת: עו"ד טוני גרינמן
 
בפסיקה שמרנית למדי, הצר בית המשפט העליון את חופש הפעולה של מי שמתעדים אנשים ברשות הרבים.
 
המבקש, אדם חרדי בשם צדיק, הקים דוכן להפצת ספרי קודש בסמוך ל"דיזנגוף סנטר" בתל אביב. איתרע מזלו ובסמוך אליו ניצבה פרסומת גדולת מימדים של בחורה לבושה באופן פרובוקטיבי. הצלם הנודע אלכס ליבק הזדמן למקום וצילם אותו. הצילום פורסם בעיתון "הארץ".
 
המצולם הגיש תביעה לבית המשפט השלום בתל-אביב אשר פסק כי ליבק והעתון פגעו בפרטיותו בכך שפרסום התצלום ביזה את התובע והשפיל אותו. בית המשפט המחוזי ביטל פסיקה זו וקבע כי בצילום היה עניין ציבורי, שכן הוא מתעד את אופי החיים במדינה. התובע לא נואש והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. רק בדיון בעליון, הושם לראשונה דגש על כך כי בשלב מסוים בעת האירוע הבחין המבקש בכך שליבק מצלמו והגיב בהתנגדות להמשך ביצוע הצילום. בתגובה לכך, הבטיח הצלם למבקש, כי התמונות תהיינה לשימושו האישי בלבד והוא לא יפרסמן ברבים.
 
בית המשפט העליון קיבל את הערעור של צדיק. בהחלטתו, התבסס על ההבטחה שנתן לו ליבק, כיוצרת חוזה משתמע המקים חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים ועל כן, מכניס את הפרסום לגדרי סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, שקובע כי הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע, הינה בגדר פגיעה בפרטיות. לדעת בית המשפט,  הבטחתו של ליבק למבקש יצרה הסכם בעל-פה, שמסגרתו התחייב ליבק שלא לפרסם את הצילום. התחייבות זו יצרה את חובת הסודיות. הפרת ההסכם האמור, נוצרה מטבע הדברים, עת פורסם הצילום בעיתון. בית המשפט המשיך וקבע כי המונח "עניינים פרטיים" של אדם כולל את חשיפת זהותו, עיסוקו ושיוכו המגזרי ואלה נחשפו לגבי צדיק בצילום!
 
בית המשפט המשיך ובחן אם קמה למשיבים הגנת סעיף 18(3) לחוק, לפיו, הפרסום יהיה מוגן אם היה בו עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בנסיבות העניין ובמידה והפרסום לא היה כוזב. בניתוח ההגנה, קבע בית המשפט, כי באשר לשאלת קיומו של ה"אינטרס הציבורי", באיזון האינטרסים, נוכח הבטחתו של ליבק למשיב, עומדים מצד אחד, האינטרס הציבורי לפיו, "הבטחות יש לקיים", אינטרס ציבורי של קיום "הגינות עיתונאית", אינטרס עיתונאי של קיום יחסי גומלין עם המקורות העיתונאיים וכמובן, אינטרס התובע בפרטיותו. מנגד כל אילו, עומד האינטרס הציבורי של ה"פרסום", אשר הוכר בבית המשפט המחוזי כגובר, בשילוב עם חופש הביטוי, על אינטרס הפרטיות של התובע. לעמדתו של בית המשפט העליון, קביעה, כקביעת המחוזי במקרה זה, מנוגדת לתכלית חוק הגנת הפרטיות וסעיף 2(8) בפרט. אשר על כן, קבע בית המשפט כי כל האינטרסים כנגד הפרסום אשר נמנו לעיל, ובראשם הצורך בקיום ההבטחה שניתנה למבקש, גוברים על אינטרס ה"פרסום". לפיכך, ההגנה אינה מתקיימת.
 
גם שאלת ה"כזב", לעמדת בית המשפט אינה פשוטה, כיוון שעולה השאלה, שמא מדובר כאן יותר ב"מקריות" וביש מזל, מאשר במציאות החיים כפי שהיא.
 
מדבריו של השופט ריבלין אשר נתן את פסק הדין העיקרי, אפשר להבין כי לולא ההבטחה שניתנה, כנראה שפסיקת בית המשפט המחוזי הייתה נשארת על כנה והאינטרס הציבורי בתיעוד החיים במקומות ציבוריים היה גובר על הפגיעה בפרטיות. שני השופטים הנוספים לא הביעו עמדה בשאלה זו.
 
פסיקה זו מדגישה את הסיכון הכרוך בתיעוד אנשים ללא החתמתם על כתב הסכמה. אנו סבורים כי לא יכול להיות ספק כי עיתונאי רשאי לתעד סצינות מעניינות ברשות הרבים ולפרסמן וככל שהפסיקה תובן אחרת יש בה משום כרסום מסוכן בחופש הביטוי. עם זאת, מעתה עיתונאים ויוצרים תיעודיים המצלמים ברשות הרבים יצטרכו להימנע ממתן הבטחות למצולמים שאין בכוונתם לקיים.

רע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, ניתן ביום 13.8.2008.
צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.