זכויות יוצרים, קניין רוחני, דיני מדיה ואינטרנט - עו"ד טוני גרינמן

דיני תקשורת ומדיה: חופש הביטוי גבר על ההגנה על השם הטוב בפרשת אילנה דיין נ' סרן ר'

פברואר 2012

מאת: עו"ד טוני גרינמן


כפי שדווח בהרחבה בעיתונות, בפסק דין חשוב ביותר לכל העוסקים בתקשורת ומדיה, קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של אילנה דיין מול "סרן ר'" וקבע כי בכתבה שפרסמה דיין בתוכנית "עובדה" אודות פרשת "וידוא הריגה" במוצב "גירית" ברצועת עזה, לא הוצאה לשון הרע על התובע. בית המשפט ביטל את פסק הדין שניתן ע"י השופט נועם סולברג בבית המשפט המחוזי וביטל את הסעדים שפסק כנגד דיין – חיוב בפיצויים בסך של 300,000 ¤, וחיוב לפרסם "הודעה מתקנת".  פסיקת בית המשפט נותנת ביטוי לחלק ניכר מהטיעונים שפורטו במאמר ביקורת שפרסמנו כאן לאחר מתן פסק הדין המחוזי.


בפסק הדין העיקרי, שניתן על-ידי סגן הנשיא הפורש של בית המשפט, אליעזר ריבלין, מצא השופט לנכון לחזור ולהדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי העיתונאי בפרט, דבר שלדברי השופט "נדמה שנשכח במחוזותינו". כדברי השופט, מדובר בזכות יסוד חוקתית שהיא חלק מכבוד האדם ובלעדיה לא ניתן לאדם להגשים את עצמו ולא ניתן לקיים משטר דמוקרטי.


בית המשפט המשיך ופסק כי אומנם הכתבה פגעה בשמו הטוב של סרן ר',  אך היא חוסה תחת הגנת 'אמת דיברתי' וכי העובדה כי סרן ר' זוכה מכתב האישום שהוגש נגדו בבית דין צבאי לא משנה את קיומה של ההגנה. נקבע כי יש לבדוק האם מדובר ב"אמת לשעתה", משמע, האם בעת הפרסום היה נראה כי הדברים הם אמת, בניגוד לבחינת הדברים בדיעבד. נפסק כי דרישה כי הדברים יהיו אמת גם בבחינה בדיעבד לא הייתה מאפשרת קיומה של עיתונאות חוקרת וחופשית שכן יש פרסומים בהם עניין ציבורי וניתן לאמת אותם רק לאחר זמן ממושך.


השופט ריבלין חלק על פסיקת בית המשפט המחוזי לפיה לא הייתה בכתבה שפורסמה על ידי דיין עניין ציבורי. בתוך כך, בית המשפט קבע – כפי שטענו בכתבה הראשונה שלנו – כי הגשת כתב אישום נגד סרן ר' לא ניתקה את העניין הציבורי שבפרשה. בית המשפט גם ביטל את קביעת השופט סולברג כי העניין הציבורי צריך להתקיים לגבי המסרים שהועברו אודות התובע באופן ספציפי, ולא בכתבה בכללותה. השופט ריבלין חלק על דברים אלה בטענה כי ישנו קושי לנתק אמירה ספציפית מהפרסום כולו, ובמקרה הזה בפרט לא ניתן לנתק את פעולות צה"ל באופן כללי מהדיון במפקדים הפועלים במסגרתו, שאחד מהם הוא סרן ר' כמפקד פלוגה. כתבתה של אילנה דיין אומנם העלתה סוגיה ספציפית לגבי התנהלות סרן ר', אך העלתה שאלות נוספות לגבי נהלים פסולים הקיימים בצבא וקושי החיילים בסיטואציה המורכבת של השירות הקרבי.


למרות שבית המשפט העליון מצא כמה טעמים לפגם בשיקוליה המקצועיים של דיין, הוא ביקר את התערבותו של בית המשפט המחוזי בשיקולי העריכה שלה, וקבע, בצדק, כי בכך נפגע חופש הביטוי העיתונאי של דיין. ואכן, טעם רע אינו שקול ללשון הרע.


הכרעה חשובה נוספת שניתנה בפסק הדין היא בעניין הגנת תום הלב המהווה חריג נוסף, מלבד אמת הפרסום, לאיסור לשון הרע. אחד החריגים במסגרת הגנת תום הלב הוא במקרה שמוטלת על הנתבע חובה חוקית, מוסרית או חברתית לאותו פרסום. בהלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בשנות ה-70 בפרשת "חברת החשמל" נקבע כי פרסום עיתונאי לא יכול ליהנות מהגנת תום הלב אם היא לא נועדה להגן על הציבור מסכנה לבריאותו או שלומו, שכן אין חובה לבצע את הפרסום, החובה הקיימת על אנשי התקשורת לפי אותה הלכה היא לפנות לרשויות. שופטי העליון בפרשת סרן ר' הפכו הלכה זו וקבעו כי "במידה רבה אבד עליה הכלח" (כדברי השופט ריבלין). בימים אלו נודעת חשיבות רבה לחופש הביטוי, שלא הייתה קיימת בתקופה בה נקבעה הלכה זו, תפקידם של העיתונאים בחברה הוא רחב מהעברת ידיעות לרשויות בלבד. מעבר לכך, לחברה יש אינטרס בחשיפת עוולות על ידי התקשורת (ועל זה נאמר "כלב השמירה של הדמוקרטיה"). בהקשר זה עלתה ביקורת נוספת כלפי פסיקת בית המשפט המחוזי שקבע כי מכיוון שהייתה פגיעה אגבית בשמו הטוב של סרן ר', לא ניתן לומר כי הפרסום היה בתום לב. בפועל, קביעה זו של המחוזי מרוקנת מתוכן את הגנת תום הלב משום שהיא כלל לא בוחנת את כוונת המפרסם. וכפי שנקבע, במקרה הזה דיין לא התכוונה לפגוע בסרן ר' אלא להיפך, היא נקטה באמצעי זהירות כדוגמת שמירת סודיות בנוגע לשמו וביסוס הכתבה על מקורות רבים ככל האפשר, העובדה כי התקיימה פגיעה לא משליכה באופן ישיר על כוונתה הסובייקטיבית.


במקביל לקבלת הערעור של דיין והקביעה כי לפרסום עומדת הגנת 'אמת דיברתי', נמתחה ביקורת מסוימת על הכתבה בטענה שניתן היה לערוך אותה בצורה יותר "מרוסנת".


מנגד, את הערעור של טלעד, גוף השידור ששידרה את הכתבה, דחה בית המשפט העליון כשקבע כי ה"פרומו" (קדימון) ששודר לפני הכתבה אכן כלל לשון הרע. בדומה לכותרת של כתבה המופיעה בעיתון, צופים רבים לא רואים את התוכנית עצמה אלא מקבלים את הרושם מהפרומו בלבד (כמו שקוראים רבים מרפרפים על הכותרות בעיתון). לפי בית המשפט, הפרומו הציג את הדברים בצורה בוטה שאינה נאמנה למציאות תוך בחירה סלקטיבית של החלקים אותם הציג, פרסום מידע חלקי על מנת לגרוף רווחים הפוגע בשמו הטוב של סרן ר' לא זכאי להגנת "אמת דיברתי".


ביקורת נוספת שהעלה השופט ריבלין על פסיקת המחוזי היא לגבי הגדרת נוסח ההתנצלות אשר בית המשפט חייב אילנה דיין לשדר. בית המשפט מתח על כך ביקורת חריפה ביותר לפיה בחיוב זה יש פגיעה בחופש הביטוי של אילנה דיין, הגדרת נוסח על ידי בית המשפט מגבילה את מי שהוציא דיבה גם על המחשבות שלו: כשמישהו מפרסם משהו ללא כוונת זדון ככל הנראה הוא האמין בפרסום, חיוב בפרסום התנצלות ספציפית מחייבת אותו לפרסם משהו שהוא איננו מאמין בו ובכך מתקיימת פגיעה בחופש הביטוי (פגיעה הפוכה מצנזורה ואף חריפה יותר). הסעד של תיקון הנתון לשיקול דעת בית המשפט נועד למקרים בהם הפרסום הוא שקרי ויש לתקן את העוול, במקרה הזה הודעת התנצלות לפיה "התובע רץ חשוף לצלפי רפיח בחירוף נפש" ומשפטים נוספים באותו סגנון היא לא תיקון עובדתי אלא חיוב דיין בהבעת דעה ששונה מדעתה שלה. אנו כמובן מצטרפים לקביעה זו של בית המשפט, מאותם טעמים שפורטו במאמר הראשון שלנו.


לא ידוע האם בכך תמה הפרשה, עורכי הדין של סרן ר' טוענים כי יבקשו דיון נוסף וזאת בשל שינוי ההלכה לפיה לעיתונאים לא קיימת הגנת תום הלב בשל דיווח עיתונאי. בינתיים קהילת העיתונאים נושמת לרווחה, ובצדק.

 

ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין

צור קשר

אני מעוניין בקבלת ניוזלטר חינם
ועדכונים על דיני קניין רוחני,
זכויות יוצרים, סימני מסחר,
דיני מדיה ותקשורת ודיני אינטרנט
לכתובת הדואר האלקטרוני.